חופה לבנה • מאמר ליום הכיפורים / מאת הרב יצחק גינזבורג

חופה לבנה • מאמר ליום הכיפורים / מאת הרב יצחק גינזבורג

יום הכיפורים הוא נקודת הפסגה, השיא והסיום, של ימי הרחמים והסליחות המתחילים ארבעים יום קודם לכן, בראש חודש אלול, ומסתיימים בתפילת נעילה ב"גמר חתימה טובה". מבחינה מסוימת, כל התקופה הזו היא מסע אחד ארוך, אבל באמת לכל חלק מהמסע יש אופי יחודי, ניגון מיוחד משלו: אינו דומה חודש אלול לראש השנה, ואינו דומה ראש השנה ליום הכיפורים.

מעבר לפרטים המיוחדים לכל אחד מהזמנים השונים, ניתן להצביע על ‘מפתח’ כללי להבחין ביניהם בשאלה איזו ‘מערכת יחסים’ עיקרית אנו מקיימים עם ה’! לשם כך ניזכר באחד הפיוטים הידועים המלווים את תפילות יום הכיפורים:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ. כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ…

הפיוט הזה – שרבים נוהגים לשיר אותו בניגון מעורר – הופך את אמירת הוידוי ובקשת הסליחה לביטוי של מערכת יחסים עשירה ומורכבת בין ישראל לה’: סלח לנו בתור אב לבניו, בתור אדון לעבדיו, ועוד ועוד. כעת, במקום להכניס את כל הדימויים הללו לסל אחד, נתבונן מה הפן המיוחד שיש בכל אחד מהם, כאשר מתוך הדימויים השונים (שנים-עשר בסך-הכל) ניתן להבחין בשלשה מרכזיים: "אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ… אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ… אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ".

כיון שהפיוט עוסק בבקשת סליחה, נתבונן גם מהי הסליחה המיוחדת שאנו מבקשים כבנים מהאב, כעבדים מהמלך וכרעיה מהדוד.

אתה מלכנו – בראש השנה

נתחיל בראש השנה, ונשאל את עצמנו, מהו היחס העיקרי שלנו כלפי ה’ ביום זה? התשובה מתבקשת: בראש השנה ה’ הוא המלך! "אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ". התוכן המרכזי של תפילות ראש השנה הוא המלכת ה’ – "המלך הקדוש", "לְדוֹר וָדוֹר הַמְלִיכוּ לָאֵל", "מְלוֹךְ עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ", "מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן", ובמיוחד ברכת מלכויות הפותחת את הברכות המיוחדות במוסף, כדברי חז"ל "אִמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"[ב]. גם תקיעת השופר – המצוה היחידה של ראש השנה – באה בפשטות כסימן להכתרת המלך, כדברי רב סעדיה גאון: "כן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה"[ג].

אמנם היחס אל ה’ כמלך הוא הרווח ביותר כל השנה, כמו למשל במטבע הברכות "ה’ אלהינו מלך העולם", אך בראש השנה זהו עיקר העניין. בתחילת השנה אנו ממליכים את ה’, פעם אחת ולתמיד, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", ומאז הכל בנוי על העובדה הזו הנמצאת ברקע, כמובן מאליו. אגב, כיון שהיום איננו מכירים כל-כך מלך בשר-ודם, נוכל להציע כדוגמה קרובה את היחס בין חייל למפקד.

מהי הנקודה המרכזית במערכת היחסים שבין העם למלך (או בין החייל למפקד)? המשמעת והצייתנות! לא צריך יותר מזה. פשוטי העם אינם ממשפחת המלוכה, אין להם קשר אישי ואינטימי עם המלך, וגם מבחינת ההזדהות – לא צריך שיבינו את המניעים של המלך במצוותיו. העיקר שיקיימו. אדרבה, הכרחי שיהיה ריחוק מסוים (דיסטנס) בין העם למלך, ואם כולם היו ‘מקורבים’ לא היתה כאן מלוכה… בחסידות מדייקים שהמלהעַם באה מאותו שרש של המלים עמום ועומם, כמו גחלים עוממות – להדגיש את הריחוק המסוים שבין המלך לעמו. ההתייחסות אל ה’ כמלך מתחילה בקבלת עול מלכות, המלכת ה’ בראש השנה, ומתבטאת בכל השנה כולה בעיקר בקיום המצוות. שהרי כשאני מקיים מצוה לא נדרש ממני בכלל לעמוד על טעמיה, העיקר לעשות מה שציוה "מלך העולם" (אלא שבפנימיות המצוה היא גם צוותא וחיבור. אבל הממד המעשי-החיצוני עצמו מתרכז רק בקבלת-עול מצוות).

כאשר מבקשים סליחה מהמלך, הביטוי המתאים ביותר הוא מחילה, "מחול לנו מלכנו כי פשענו". מחילה פירושה ויתור על החוב (כמו במשמעות המשפטית ממונית: ‘אני מוחל לך’ הכוונה ‘אני מוותר על החוב הממוני’) – והדבר מתאים למערכת היחסים עם המלך, שבה העיקר הוא המחויבות. פשענו והזנחנו את המחויבות שלנו כלפיך, המלך, ואפילו אפשר לומר שמרדנו בך, אבל מעכשיו אנו מבטיחים להיות רציניים, ולשם כך מבקשים שתמחל על החוב שהצטבר עד כאן ותפתח דף חדש. אמנם ראוי להדגיש שבראש השנה עצמו כלל לא מזכירים חטאים ולא מבקשים מחילה, זאת משום שבשעת ההכתרה מתאים יותר להתרכז בהמלכה עצמה, והמחילה תבוא ממילא, כאשר המלך יתרצה לחדש את מלכותו עלינו.

אתה אבינו – באלול

נחזור עוד אחורה, אל חודש אלול. אם בראש השנה אנו מתייחסים אל ה’ בעיקר כמלך, הרי באלול היחס העיקרי הוא כבנים אל אביהם, "אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ". היחס אל האב הוא הרבה יותר חם ואישי מאשר אל המלך, וכך האוירה של חודש אלול היא של קשר אישי ופחות מחייב. המשל הידוע בחסידות מדבר על כך שבאלול "המלך בשדה"[ד] – אך המיוחד במצב הזה הוא שהמלך אינו מגיע אלינו עם כל הפאר וההדר, עם כל הרשמיות המחייבת, הטקסים והכללים (כפי שיש בהיות המלך בארמון מלכותו), אלא נפגש איתנו ‘בגובה העינים’, בפנים מאירות וסבירות, וכל אחד יכול לגשת אליו – ממש כמו אבא טוב!

מהו היחס העיקרי שצריך להיות בין בן להוריו? כאן העיקר הוא הכבוד, "כבד את אביך ואת אמך"[ה], אל תתעלם מהם! הבן אינו מחויב להיות צייתן וממלא פקודות (כמו שמודגש גם בהלכה שמצות כיבוד הורים אינה מחייבת דוקא לקיים את דבריהם[ו]). נכון שבגיל צעיר ההורים אומרים לילד מה לעשות (וטוב שכך, במידה נכונה), אבל כל הורה נורמלי שמח כשהוא שומע את הילד הקטן אומר פעם ראשונה ‘לא רוצה’ – סוף-סוף יש כאן בן-אדם… מערכת יחסים נכונה עם הבן הבוגר חייבת לתת לו הרבה עצמאות, עד שמגיע היום שהגוזלים פורחים מהקן, "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו"[ז]. אך מה שבאמת חשוב להורים, עד זקנה ושיבה, הוא הכרת-הטובה של הבן, בבחינת "דע מאין באת". לך לדרכך בהצלחה אבל אל תשכח אותנו!

כשאנו מתייחסים אל ה’ כמו לאבא, אנו מתעניינים מה באמת יש לו לומר, ומעניקים לדברים שלו חשיבות ורצינות. היחס הזה מתבטא בעיקר בלימוד התורה – שבו אנו מתעניינים בחכמתו של ה’ ומאמצים את ‘השקפת העולם’ שלו (עוד לפני הציות בקיום המצוות), "שמע בני מוסר אביך"[ח]. מאידך, כמו שעיקר החטא כלפי האב הוא בהתעלמות ממנו, כך גם בחודש אלול עיקר התשובה הוא על כך שבמשך השנה קצת התעלמנו מה’, יותר מדי הרשינו לעצמנו לתעות בדרכי החיים ושכחנו את המקור. על החטא הזה אנחנו מבקשים סליחה, "סלח לנו אבינו כי חטאנו", ולא לחנם נקבעו ימי ה’סליחות’ בחודש אלול (לפי המנהגים השונים, מתחילת החודש או לקראת סופו). בקשת ‘סליחה’ אינה מחיקת חוב מעשי (כמו במושג מחילה), אלא סליחה על עצם הזלזול וההתעלמות, כמו שמקובל לבקש סליחה כאשר דוחפים מישהו או כשמבקשים ממנו לפנות מקום – כאילו אומרים, לא התכוונתי ממש לדרוך עליך ולמחוק אותך… במובן הפנימי ביותר, בקשת סליחה מה’ פירושה ‘סליחה שאני קיים’, סלח לי וחסל אותי, כי בעצם קיומי אני קצת מכחיש את קיומך (ואז ה’, כמו אבא טוב, אומר בחזרה: סלחתי כדברך, ואני מאד רוצה שתהיה קיים).

אתה דודנו – ביום הכיפורים

בחודש אלול ובראש השנה עברנו את המסלול של "אבינו מלכנו", ועכשיו מתקרב ובא יום הכיפורים. ודאי ניחשתם שמערכת היחסים המיוחדת ליום הכיפורים היא כיחסי איש ואשה, "אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ". באמת, היחס הזה מלוה אותנו כבר מתחילת חודש אלול, כמו שרומזים ראש התבות הידועים "אני לדודי ודודי לי"[ט]– אבל באלול זו התחלת ההתעוררות של "אני" לקראת "דודי", ורק ביום הכיפורים מתגלה באמת היחס הזוגי, דו-סטרי, כאשר גם "דודי" פונה "לי".

בראיה שטחית ניתן לחשוב שהאופי של יום הכיפורים אינו מתאים לחתונה. יש אנשים שרק לחשוב על צום ותענית עושה להם עצוב (כמעט כמו תשעה באב…). אבל זו טעות גדולה. יום הכיפורים הוא ודאי רציני מאד, כמו שניכר באמירת "אשמנו בגדנו" (לא מן השפה ולחוץ) – אך בעיקר הוא יום שמח! הרי ה’ מבטיח שביום זה הוא מכפר על כל עוונותינו, היש שמחה גדולה מזו?! הוידוי מתאפשר בגלל הקירבה והחיבה הגדולה שה’ מראה לנו, ואז אנו מוזמנים לפרוט את כל העבירות, להוציא את כל מה שהדחקנו בנפש פנימה, להעלות אל פני השטח ולבקש כפרה – וה’ הטוב מכפר.

יש הרבה דמיון בין שמחת יום הכיפורים לשמחת חתן וכלה, כמו במשנה המפורסמת[י]:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך… וכן הוא אומר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"[יא] – "ביום חתֻנתו", זו מתן תורה. "וביום שמחת לבו", זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, אמן."

לא רק ט"ו באב הוא יום של שידוכים. גם יום הכיפורים! ומדוע? מפני שהוא יום החתונה בין ישראל לקב"ה, כמו שדורשת המשנה "יום חתֻנתו, זו מתן תורה", והכוונה ללוחות השניים שניתנו לישראל ביום הכיפורים[יב]! בולט גם הדמיון בין בגדי הלבן שלובשות בנות ירושלים לבגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בעבודות הפנימיות ביום הכיפורים. כך גם נהוג שהכלה לובשת שמלה לבנה בחתונה, ורבים נוהגים שגם החתן לובש ‘קיטל’ לבן (כאשר ההשוואה היא לשני הכיוונים: כמו שיום הכיפורים הוא כחתונה, כך יום החתונה הוא כיום כיפורים – ביום זה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה. מכאן גם המנהג שהחתן והכלה צמים ערב החתונה, ואומרים בתפילתם וידוי[יג]). בכלל, כל יום הכיפורים צבוע בלבן, כסמל הטהרה והכפרה: כך היתה תלויה בבית המקדש "לשון של זהורית" (פיסת צמר בצבע אדום) שהיתה הופכת ללבן לאחר שנשלמה הכפרה (בשעיר המשתלח), לקיים מה שנאמר "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ"[יד](ובדומה לזה אנו נוהגים ללבוש בגדי לבן ביום הכיפורים[טו]). די בזה כדי לראות עד כמה ביום הכיפורים אנו מתייחסים אל ה’ כאל ‘דודנו’ – אף על פי שבודאי נותר היחס לה’ כמלך, בהמשך לראש השנה (כמו שממשיכים לומר "המלך הקדוש"), אבל על-גבי זה מופיעה קומה חדשה שבה אנו מתחתנים עם המלך.

היחס לה’ כאל אבא מתבטא בכבוד (ובלימוד התורה), היחס אליו כמלך מתבטא בקבלת-עול וציות (בקיום מצוות), ואילו היחס של רעיה ודוד הוא יחס של קירבה, אינטימיות, הכרה וידיעה, יחוד וזיווג, מתוך רגישות ועדינות. היחס הזה מתבטא במיוחד בעבודות המקדש. אם קיום המצוות בדרך-כלל עיקרו בעשיה עצמה, הרי בעבודות המקדש מודגש שהן באות לחבר בינינו לה’; הקרבן מקרב, ובכל קרבן יש כוונה הכרחית שהוא יהיה "לריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[טז]. בכלל, השראת השכינה בישראל – על ידי המקדש ועבודתו – היא כחיבור חתן וכלה, כאשר מקום החיבור הפנימי ביותר הוא בקדש הקדשים (המכונה על שם כך "חדר המטות"[יז]!). בדרך כלל, החיבור הזה הוא חשאי וסודי, אך ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול, בשם כל ישראל, וחווה את היחוד הזה.

וכאן הגענו למושג המיוחד של הכפרה, כשמו של יום הכפורים – כאשר השרש כפר משמעותו הסרה, נקוי וקינוח[יח]. הפגם העיקרי ביחסי איש ואשה הוא חוסר רגישות. לא מספיק שתכיר בקיומי ותודה בו מרחוק (כמו בכיבוד אב); אני גם לא מחפש שתהיה צייתן וכנוע (כעבד למלך); אלא שפשוט תבין אותי. הבן והאב, העבד והמלך, עד כמה שיהיו ביניהם יחסים טובים, סוף סוף כל אחד לבדו. אבל "לא טוב היות האדם לבדו"[יט] – הוא מחפש בן-זוג שאיתו יהיה אחד, "והיו לבשר אחד"[כ]. כאשר בני הזוג רגישים וקשובים זה לזה, הם חשים שכל הזמן צריך לנקות ולטהר את המרווח שביניהם מכל מיני סיגים שונים שהצטברו, להסיר פירורי-אבק של חוסר תשומת-לב מספיקה.

תמיד צריך לכפר, אבל רק ביום הכיפורים ניתן להגיע לכפרה עמוקה וכוללת, כזו שמנקה את כל הפגמים, גם הדקים והנסתרים ביותר. לא תמיד אפשר לעסוק בכפרה כל-כך פנימית. קל לקרצף את הלכלוכים במטבח ובסלון, אבל קשה מאד לדבר, מלב אל לב, על הדברים הכי פנימיים שמעיבים על הזוגיות. אבל כאשר יש גילוי של אהבה רבה, כאשר מתחדש יום החתונה, ניתן להגיע לפני ולפנים, אל קדש הקדשים, ולכפר ממש על הכל. זו עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים – "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ [קדש הקדשים] וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר"[כא] – כפרה שמתחילה בפנים ומתפשטת החוצה, כפרה שמאפשרת את השראת השכינה על כל ישראל, וגם לחדש את האהבה בין האיש והאשה בכל בית יהודי.

בתמצית:

אלול

אבינו

לימוד תורה

סליחה

ראש השנה

מלכנו

קיום מצוות

מחילה

יום הכיפורים

דודנו

עבודת המקדש

כפרה

לפי המאמר ‘אבינו מלכנו דודנו’ בספר ‘אני לדודי ודודי לי’.

המאמר באדיבות האתר "הקול היהודי". 

באדיבות "ידיעות אחרונות"

גמר חתימה טובה !


[א] רש"י שמות לג, יא.

[ב] ראש השנה טז, א.

[ג] מובא באבודרהם, וראה בנספח למאמר ‘יום תרועה’ בספר תום ודעת.

[ד] לקוטי תורה לפרשת ראה, ד"ה אני לדודי, לב, א.

[ה] שמות כ, יב.

[ו] כדעת המהרי"ק שנפסק ברמ"א, שו"ע יוד רמ, כה. וראה באריכות בספר ‘מצות כבוד הורים’ עמ’ נ ואילך.

[ז] בראשית ב, כד.

[ח] משלי א, ח.

[ט] שיר השירים ו, ג.

[י] סוף מסכת תענית.

[יא] שם ג, יא.

[יב] כמו שפירש רש"י (בגמרא כו, ב). ולפי פירוש הרע"ב למשנה גם "יום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש" מדבר על יום הכיפורים שבו נחנך בית המקדש הראשון.

[יג] שולחן ערוך אבן-העזר סא, א ברמ"א, בבית שמואל סק"ו ובפתחי תשובה סק"ט.

[יד] ישעיה א, יח. משנה יומא ו, ח.

[טו] שולחן ערוך אורח חיים תרי, ד (ברמ"א).

[טז] שמות כט, יח וברש"י. וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ד, יא, שצריך לחשוב כך בקרבן.

[יז] מלכים ב’ יא, ב, וברש"י שם.

[יח] ראה רש"י בראשית לב, כא. ספר השרשים לרד"ק שרש כפר.

[יט] בראשית ב, יח.

[כ] שם פס’ כד.

[כא] ויקרא טז, לג.

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-I

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-Fl

תגובות אחרונות