בחירת לבנו – לפרשת ויצא / מאת הרב יצחק גינזבורג

בחירת לבנו – לפרשת ויצא / מאת הרב יצחק גינזבורג

איזה נוסח אתם מעדיפים בהזמנת החתונה, "עם בחירת לבו" או "עם בת גילו"? התורה בוחרת את שניהם – יעקב אבינו עב"ג לאה אמנו, ויעקב אבינו עב"ל רחל אמנו

כל מי שעוסק בשידוכים מגיע לשאלה הזו. האם כדאי לשדך בין בחור פלוני ובחורה פלונית שממש דומים זה לזו באופיים, או שמא השידוך המוצלח יהיה דוקא בין פלוני ופלונית שיש ביניהם ניגודים חריפים שיכולים להשלים זה את זה ולהמשך זה לזה (כמו בין קטבים שונים של מגנט). נראה שבדרך כלל הדבר תלוי באיזו חברה מדובר: במקומות שהשידוך נעשה בהכוונה ומעורבות של ההורים הנטיה היא "ללכת על בטוח" ולהתאים את הדומה לדומה, ואילו במקומות שהדור הצעיר הוא היוזם והמחליט נוכל למצוא הרבה מקרים של הפכים שנמשכים אחד לשני.

שני סוגי השידוכים מתאפיינים בנוסח ההזמנה לחתונה. יש שכותבים: "הנכם מוזמנים לנישואי בנינו… פלוני עב"ג פלונית" – עב"ג פירושו עם בת גילו, והכוונה לאו דוקא לגיל בשנים, אלא להתאמה כללית (גיל במשמעות של מזל), "ענבי הגפן בענבי הגפן". ויש שכותבים: "אנו שמחים להזמינכם… פלוני עב"ל פלונית" – עב"ל פירושו עם בחירת לבו. "בת גילו" היא שידוך בין דומים, ו"בחירת לבו" יכולה להיות שונה מאד ממנו, אבל דוקא בה בחר לבו.

יעקב בוחר אשה

יעקב אבינו מקבל את ברכת הדרך מהוריו, אבל הוא יוצא לדרך לגמרי לבד, והוא זה שבוחר לעצמו אשה, אפילו בלי שיחת טלפון אחת עם ההורים המודאגים (בחרן אין קליטה…). הבחירה של יעקב ברחל היא ממש "בחירת לבו" – מהרגע הראשון שהוא רואה אותה הוא דבק בה, "ויאהב יעקב את רחל". אם לדבר על ההורים, הרי יצחק ורבקה מעולם לא ראו את רחל. החותן לבן ממש לא מרוצה מהבחירה הזו, והוא מכניס את לאה בעל-כרחו של יעקב.

כעת נחשוב, מי מבין שתי האחיות דומה יותר ליעקב? רחל היא "יפת תאר ויפת מראה", דמות פעילה שיוצאת לרעות לבד את הצאן. ואילו לאה מופנמת ומכונסת בתוך עצמה. למרות שהיא הגדולה, היא אינה יוצאת למרעה אלא יושבת בבית, ויש לה זמן להרהורים ובכי, "ועיני לאה רכות" (ומפרש רש"י שהיו רכות מבכי). יש משהו בלאה שדומה יותר ליעקב, "איש תם ישב אהלים" (והמלה אהל היא לאה בחילוף אותיות). גם כאשר אנו מגיעים לדור הבנים, ניתן לראות שעיקר ‘התוכן’ שאנו מייחסים ליעקב מופיע במשך הדורות בבני לאה: מלוי יוצאים הלוִיָה, הכהונה והתורה (כמו משה רבינו), ומיהודה יוצאת המלכות, ואילו בני רחל מקבלים מעמד משני, עד שחלק ניכר מהם התנתק לתקופה ארוכה מעם ישראל(גלות עשרת השבטים)!

העולם הגלוי והמרגש

לפי הקבלה, הזיווג של יעקב ולאה הוא יותר עליון מהזיווג של יעקב ורחל. לאה נקראת "עלמא דאתכסיא [העולם המכוסה]" ורחל "עלמא דאתגליא [העולם הגלוי]", לאה "עולם המחשבה" ורחל "עולם הדבור". ליעקב אבינו עצמו יש שרש מכוסה מאד עמוק, שאיתו הוא התעצם בהיותו יושב אהלים ובשנים שלמד בבית המדרש של עבר – אבל עכשיו הוא יוצא (בפרשת ויצא) להפגש עם המציאות הקשה שבחוץ, להתמודד עם הרמאים והשונאים. עכשיו, כשיעקב עם הפנים החוצה, הוא לא מוצא בלאה משהו מיוחד שמדבר אליו. לאה נראית "אשה תמה יושבת אהלים", אולי היא יכולה להיות אחותו או "חברותא" שלו, אבל אין בזה שום דבר מלהיב ומיוחד. אם ההורים היו בתמונה, יתכן מאד שהם היו משדכים ליעקב את לאה, אבל עכשיו הוא הולך אחר לבו שמתעורר באופן טבעי לקראת רחל, יש בה משהו אחר שקורא לו ונושא חן בעיניו, משהו שאפשר להתלהב ממנו ולהתאהב בו, הרפתקאה.

ובכל זאת, יעקב צריך לשאת גם את לאה. אפשר לומר שבמקום ההורים נמצאת כאן יד ההשגחה העליונה, שמשתמשת ברמאותו של לבן הנוכל ומפגישה בין יעקב ולאה. בדיעבד, יעקב מבין – ואנחנו מבינים – שגם לאה היא הזיווג שלו, "בת גילו". החיבור בין יעקב ולאה אינו עולה מתוך הלב, אבל הוא חיבור שכלי פנימי, חיבור שצריך להכיר בו, ללמוד אותו, ולהודות בקיומו גם אם הזרימה הטבעית אינה מובילה אליו בהתחלה.

אדרבה, נראה שיש חידוש בזה שהתורה נותנת אשראי ליעקב ללכת אחרי רחשי לבו. הרי היחס שלנו לנטיות הלב הוא מאד חשדני, "יצר לב האדם רע מנעריו", "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". אכן, אם נתן לרשע ללכת אחרי שרירות לבו אוי ואבוי לנו, אבל יעקב אבינו הוא דמות של צדיק, הלב שלו אינו מלא תאוות מגושמות אלא "תַּאֲוַת צדיקים אך טוב", ולכן הוא יכול להאמין ללבו ולהחליט בוודאות גמורה שרחל היא עיקר הבית, והיא ממשיכה להיות המובילה גם לאחר שבניה של לאה הם "רוב מניין ובניין".

הגאולה על פי רחל

אנחנו לא מדברים רק על שידוכים. נישואי יעקב ללאה ולרחל הם כל הסיפור של החיים היהודיים שלנו, בני ישראל (ישראל הוא יעקב אבינו) – באיזו דרך אנו מבטאים את הקשר שלנו עם הקב"ה.

החיבור של יעקב ולאה הוא (מה שמכונה) "החיים הדתיים" הרגילים. בפשטות, אני לא לומד תורה ומקיים מצוות בגלל שהטבע הראשון שלי נמשך לזה. אני מבין בשכל שזהו אורח החיים המתאים לי כיהודי, זוהי הדרך הסלולה שבה הלכו אבותי ואבות אבותי, ועלי להכניע את המשיכה שלי לכיוונים אחרים ולבטל את רצוני כדי לקיים את רצון ה’. במושגי החסידות, זו העבודה השייכת ל"פרצוף לאה".

לעומת זאת, החיבור של יעקב ורחל הוא החיים הטבעיים. לכאורה, החיים הטבעיים אינם מבטאים את הקשר לה’. אפשר לאכול ולשתות ולישון ולטייל ולאהוב בצורה טבעית, אבל כל זה דוקא בחיי החולין. ברגע שאנו נוגעים בתחום הקדושה, נראה לכאורה שהטבע שלנו אינו משתף פעולה, הלוואי שלא יפריע יותר מדי. ובכל זאת, אנו מתעקשים על כך שיש טבע יהודי אמיתי ופנימי, שבאופן פשוט וזורם ממש מתאהב בקדוש-ברוך-הוא – למרות הפער האין-סופי בינינו, "האלהים בשמים ואתה על הארץ", ודווקא בגלל הפער הזה שגורם משיכה בין שניים שונים ומשלימים. כך מבואר בחסידות שעיקר הגאולה היא בבניין "פרצוף רחל" – גילוי הטבע היהודי שלא רק מקיים תורה ומצוות מפני ש"ככה צריך לעשות" אלא מפני שכך הלב שלנו רוצה. זו בחירת לבנו.

המאמר באדיבות האתר "הקול היהודי".

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 4.50 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-F1

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-W

Funzing-P

תגובות אחרונות