סבלנות! לפרשת כי תשא / מאת הרב יצחק גינזבורג

סבלנות! לפרשת כי תשא / מאת הרב יצחק גינזבורג

חטא העגל הוא שיעור מאלף על הצורך לאזן בין הנטיה להמתין עוד ועוד, עד התוצר המושלם, ובין הדחף לקום ולעשות כאן ועכשיו • לפרשת כי תשא

חטא העגל הוא החטא של חוסר סבלנות. בני ישראל מחכים למשה ונראה שהוא מתעכב יתר על המדה, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים". באמת לא קל להמתין כל כך הרבה זמן. מיד לאחר מעמד הר סיני, משה עלה להר, נכנס אל תוך הערפל אשר שמה האלקים, והשאיר אותנו למטה בציפיה דרוכה. עבר עוד יום ועוד יום, וכבר ארבעים יום, והסבלנות פוקעת. עד מתי נחכה? גם לדברי חז"ל (המובאים ברש"י) שמשה הודיע מראש שיחזור רק בעוד ארבעים יום, הנה עוברים ארבעים הימים ואין סימן חיים ממשה. מה יהיה?

מסתבר שה’ רוצה להעמיד אותנו במבחן הסבלנות. הרבה עומדים במבחן, אך בקצה העם גוברת התסיסה, שכך נאמר "וַיַּרְא הָעָם", ובכל מקום שנאמר ‘הָעָם’ – ולא ‘בני ישראל’ – הכוונה לפשוטי העם, ואף לאותם "ערב רב" שיצאו עם ישראל ממצרים. לאהרן הכהן יש סבלנות, והוא מנסה ‘למשוך זמן’: קודם תביאו תכשיטים… עכשיו אבנה את המזבח… ולבסוף הוא מכריז "חג לה’ מחר", אבל אי-אפשר לעצור את החוטאים הממהרים "וישכימו בבקר" ומיד מתחילים המחולות. ועד שמשה מגיע כבר מאוחר מדי.

תולדות הפזיזות

אין זו הפעם הראשונה שחוסר הסבלנות מוביל לאסון, וגם לא האחרונה. נדמה שההיסטוריה כולה היא תולדות הפזיזות, ואם רק היו מחכים עוד קצת, הכל היה נראה ממש אחרת:

החטא הראשון בתולדות האנושות נבע מחוסר סבלנות. אילו היו אדם וחוה ממתינים כמה שעות, עד לכניסת יום השבת, היו יכולים לאכול מפרי העץ (כפי שמסבירים המקובלים[1]). אבל קשה לחכות; פרי כזה טוב למאכל ותאוה לעינים ממש קורא לאכול אותו כאן ועכשיו, במיוחד כאשר הנחש דוחף ואומר ‘לא יקרה שום דבר’…

גם שאול המלך אינו עומד בנסיון להמתין לשמואל הנביא. הנסיון אכן קשה, פלשתים נאספים למלחמה וכל ישראל בורחים, מלבד שאול וקומץ נאמנים. שאול ‘נשבר’ ומעלה את הקרבן, ומיד מגיע שמואל ואומר לו "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם"[2], נכשלת במבחן.

גם דוד המלך לא יוצא נקי. כך אומרים חז"ל "ראויה היתה בת שבע לדוד, אלא שאכלה פגה"[3] – במקום להמתין בסבלנות עד שתגיע אליו, כפרי בשל ומתוק בעתו, הוא חטף ואכל את הפרי הבוסר, והתוצאות המרות מדברות בעד עצמן. במקום להמתין ללידה בעתה ובזמנה, יוצא נפל.

סבלנות, בן-אדם!

מדת הסבלנות והמתינות, ובלשון המקרא "ארך אפים", היא ציר מרכזי בתיקון הנפש. חשיבות מיוחדת יש למדה זו ביחסי אנוש, ובמיוחד ביחסי איש ואשה – זוגיות טובה מתחילה בסבלנות, כאשר כל אחד מבני הזוג קשוב לשני ומתאים עצמו לקצב שלו.

התינוק אינו יכול בכלל לדחות סיפוקים, כי מה שלא נמצא כאן ועכשיו אינו קיים. ככל שהאדם מתבגר, הוא מבין את סוד הסבלנות. מי שנותר תינוק בנפשו רק מחליף את הסיפוק המיידי בסיפוק גדול יותר שיבוא לאחר זמן, אבל מי שמגיע לגדלוּת אמיתית מבין שבריאות הנפש היא להתנהל במתינות. אל תמהר לכעוס, אלא היה ארך אפים. אל תמהר לאכול; טול ידך, ברך ואכול בנחת. אל תמהר להסיק מסקנות, לזרוק מלים ולעשות מעשים שאולי תתחרט עליהם. אל תמהר לעשות לפני שאתה יודע מה ואיך לעשות. אל תהיה אימפולסיבי.

סבלנות מגיעה משליטה מלאה של הנשמה על הגוף, שליטה של השכל על מדות הלב. יותר מזה, סבלנות מגיעה מאמונה. כאשר מאמינים שיש מישהו למעלה שמנהל את הענינים, לא צריך לדחוק את השעה, היא תגיע בעתה ובזמנה. אבל אם רק האישיות שלי ממלאת את החלל, אני נעשה קצר-רוח ולחוץ שמא לא אשיג ולא אקבל.

כאן התחילה הנפילה של חטא העגל. כדי לקבל את התורה, כדי להגיע להשראת שכינה, צריך לוותר על הדחף המיידי, להמתין ולהפתח אל הופעת ה’. אבל העם רצו "אלוקים עכשיו", זמין ומוחשי ונוצץ, שאפשר לראות ולרקוד סביבו. עגל ‘אינסטנט’ שיוצא מתוך האש ומיד מתחיל לגעות (כאשר בארמית המלה ‘עגל’ פירושה מהירות). את בני ישראל עוד אפשר להרגיע, אבל הערב-רב הם עזי פנים, ממהרים ולוחצים, ואי אפשר לעצור אותם.

למשה יש זמן

דברנו על חטא העם שלא המתין בסבלנות. אבל מה באמת קורה עם משה רבינו שכולם מחכים לבואו, מדוע הוא מתעכב שם למעלה בהר סיני? חז"ל מסבירים[4] שמשה אמר לבני ישראל שהוא יחזור לאחר ארבעים יום, אבל לא התכוון לכלול את יום עלייתו להר, כיון שלא היה זה יום מלא. אבל היה כאן "קצר בתקשורת", בני ישראל ספרו גם את יום עלייתו של משה, וכך נוצר פער של יום אחד.

משה הוא סוּפֶּר-סבלן. כאשר צריך, יש לו את כל הזמן שבעולם. כמו שידע להנהיג את הצאן בסבלנות, ורק בגיל שמונים לצאת לגאול את ישראל, כך הוא מסוגל להיות בהר סיני עוד יום ועוד יום (וגם האוכל יחכה בסבלנות עד שמשה ירד מההר). הרי התורה "ארֻכה מארץ מדה"[5], ועד שלא יהיה ברור הכל, עד הפרט האחרון, אין מה למהר. אי אפשר להביא מוצר לא מוגמר, צריך להגיע לשלמות הסופית ורק אז לרדת. ואם צריך להיות בהר סיני ארבעים יום, הם יהיו ימים שלמים ומלאים, מהתחלה ועד הסוף.

סבלנותו של משה קשורה להיותו עניו, כמו שמפרש רש"י "והאיש משה ענו מאד"[6] – "שפל וסבלן". למשה יש בושת-פנים חיובית, "עז פנים לגהינם ובשת פנים לגן עדן"[7] – הוא אינו נדחף לשום מקום, ואפילו כשה’ שולח אותו לגאול את ישראל הוא מסרב בעקשנות שוב ושוב, "מי אנכי כי אלך אל פרעה?"[8].

אל תתבושש

אך גם את המתינות צריך להגביל. מי שממתין יותר מדי, יהסס לפעול במציאות. הרי תמיד אפשר להתכונן עוד, לחכות עד שהדבר המושלם-באמת יגיע, הנטיה לשלמות (‘פרפקציוניזם’) יכולה לעקר כל פעולה טובה, שהרי כל התממשות של רעיון מופשט היא מוגבלת.

גם משה רבינו צריך לדעת מתי טוב להמתין ומתי אסור להתמהמה. אכן, בתחילת שליחותו משה שגה בדבר וסרב יותר מדי עד שה’ כעס עליו. גם אצלנו, ניתן לשמוע בפסוקים צליל עדין מאד של בקורת: "בשֵׁשׁ משֶׁה" – משה מאחר לפגישה עם ישראל, הוא רוצה להיות בטוח שוב ושוב שהכל מוכן, וכאילו מתבייש לרדת עם התורה. הבושה יכולה להיות חיובית, אך אם היא תעבור את הטעם הטוב היא יכולה להבאיש (כמו מאכל טוב שעבר זמנו). ומעניין שהצורה הדקדוקית ‘בשֵׁשׁ’ מופיעה רק בעוד מקום אחד בתורה, "וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ"[9], לרמז שמשה מנסה לתקן את הפגם של אדם הראשון שלא ידע להמתין, להתבושש-להתבייש, אבל אז עלולים לפגום בצד השני ולהתבושש יותר מדי. המתינות הזהירה צריכה יחד איתה את הזריזות הפעלתנית, כמו בביטוי הנפלא של הבעל-שם-טוב "זריזות במתינות".

המשקל הנכון מתי להמתין ומתי לפעול מתקבל מהשילוב בין משה לעם. אילו היתה תקשורת נכונה ומלאה בין משה לישראל היה נוצר איזון בין הכיוון של משה להמתין ולהגיע לשלמות לבין הדרישה של העם לרדת, סוף סוף, אליהם. תקשורת נכונה היתה מונעת מראש את אי-ההבנה, והיה ברור לכולם כיצד סופרים את ארבעים הימים. ותקשורת נכונה היתה יכולה ‘לשדר’ למשה, גם בהיותו למעלה בהר סיני, את מצבם הרוחני של בני ישראל למטה והוא היה יודע שהגיע הזמן לרדת, לפני שיהיה מאוחר מדי (כמו שהוסבר במאמר ‘מי אשם בחטא העגל’).

עזות פנים חיובית

צריך להשתמש לטובה בתכונה של עזות-הפנים, לנצל אותה כזַרָז (קטליזטור) שקורא אל המתינות ושיקול הדעת להפסיק להתמהמה יותר מדי ולקום לפעול במציאות. לפי חז"ל[10], נמתחה בקורת על משה רבינו שקיבל לישראל את אותם "ערב רב" עזי פנים. אבל, אומרים המקובלים, משה רבינו חוזר ו’מתגלגל’ במשך הדורות כדי לתקן את נשמות הערב רב. התיקון הוא להשתמש באותה תכונת עזות כדי לפעול במציאות, בלי להתבייש יותר מדי, כדי להקים את מלכות ישראל עלי ארץ, ולא להסתפק בתורה שמיימית ואותיות פורחות באוויר.

אסור "לדחוק את הקץ", בחוסר סבלנות שנובע מחוסר אמונה, אבל הנה אנו עומדים בקץ הגלות וכעת אסור "להרחיק את הקץ"[11]. מי שאמר "עז פנים לגהינם" הוא שאמר גם "הוי עז כנמר" – צריך קורטוב של עזות פנים כדי שבושת הפנים החיובית של עם ישראל תפסיק להתחבא בין כותלי בית-הכנסת ותצא להנהיג את המציאות ולתקן את העולם.

מתוך שיעור י"א אדר תשע"ב

המאמר באדיבות האתר "הקול היהודי".


[1] ראה במאמר עץ המודעות.

[2] שמואל א’ יג, יד.

[3] סנהדרין קז, א.

[4] בפירוש רש"י בפרשתנו, לב, א.

[5] איוב יא, ט.

[6] במדבר יב, ג.

[7] אבות ה, כ.

[8] שמות ג, יא.

[9] בראשית ב, כה.

[10] כדברי רש"י בפרשתנו לב, ז: "שחת עמך – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו".

[11] כתובות קיא, א, שם נאמר בגירסא אחת שהקב"ה השביע את ישראל "שלא ירחקו את הקץ" ובגירסא אחרת "שלא ידחקו את הקץ".

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-I

Funzing-I

מדור חוק ומשפט

תגובות אחרונות