נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס הלך לעולמו; הלוויתו תתקיים בשישי הקרוב

נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס הלך לעולמו; הלוויתו תתקיים בשישי הקרוב

מדינאי, ראש ממשלת ישראל בשנים 1988–1986 ובשנים 1995–1996, חבר הכנסת הרביעית עד הכנסת ה-‎17, יושב-ראש מפלגת העבודה בשנים 1977–1992, 1995–1997 ו-2003–2005. ביוני 2007 נבחר לנשיא מדינת ישראל.

שמעון פרס נולד בשנת ‎1923 כשמעון פרסקי בווישנובה שבפולין (כיום בבלרוס), ובשנת ‎1934 עלה עם משפחתו לארץ-ישראל. הוא למד בבית-הספר "גאולה" בתל-אביב ובבית-הספר החקלאי בבן-שמן. בשנת ‎1940 היה ממייסדי קיבוץ אלומות ונבחר למזכיר תנועת הנוער העובד והלומד.

בשנת ‎1947 החל פרס לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת ההגנה. לאחר קום המדינה המשיך לעבוד במחיצתם. בשנת ‎1949 נתמנה לראש משלחת משרד הביטחון לארצות-הברית, שעסקה ברכישת ציוד צבאי למדינת ישראל. בשנת ‎1950 נתמנה באופן זמני לראש שירותי הים בצה"ל.

בשנת ‎1952 נתמנה לסגן המנהל הכללי של משרד הביטחון, ושנה לאחר מכן נתמנה למנהלו הכללי. בשנת ‎1955, לאחר שנודע כי נשיא מצרים ג’מאל עבד-אל-נאצר חתם על עסקת נשק עם צ’כוסלובקיה, סייע פרס בקשירת יחסים דיפלומטיים קרובים עם צרפת, שראתה בנשיא מצרים אחראי במידה רבה למרד שפרץ נגד שלטונה באלג’יריה.

בשנת ‎1959 נרתם פרס למשימת הקמת הכור הגרעיני בדימונה. הוא מילא תפקיד חשוב גם בפיתוח התעשייה הצבאית של ישראל ובקידום התפתחותה של התעשייה האווירית.

בשנת ‎1959 נבחר לכנסת מטעם מפא"י והתמנה לתפקיד סגן שר הביטחון. בתפקיד זה כיהן עד שנת 1965. בשנת 1965, יחד עם בן-גוריון, עם משה דיין ועם אחרים, עזב את מפא"י, ולאחר מכן היה ממקימי מפלגת רפ"י ונתמנה למזכירה הכללי.

בשנת ‎1969, לאחר הבחירות לכנסת השביעית, הקימה גולדה מאיר את ממשלתה ומינתה את פרס לשר בלי תיק, האחראי לפיתוח כלכלי של השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. בדצמבר ‎1969 נתמנה פרס לשר העלייה והקליטה, ובשנה שלאחר מכן נתמנה לשר התחבורה והתקשורת. בשנת ‎1974 מינתה אותו גולדה מאיר לשר ההסברה.

לאחר התפטרותה של גולדה מאיר גבר יצחק רבין על פרס בהתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה, ובממשלה שהקים רבין בשנת ‎1974 שימש פרס שר הביטחון. בתפקיד זה פיקח על היערכות צה"ל מחדש לאחר מלחמת יום-הכיפורים. בזמן כהונתו בתפקיד שר הביטחון נחתם הסכם הביניים עם מצרים, התקיים מבצע אנטבה ונפתחה "הגדר הטובה" בין ישראל ולבנון. בתקופת כהונתו גם הקימה תנועת "גוש אמונים" את היישוב הראשון בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים – אלון-מורה.

בפברואר ‎1977 הפסיד פרס בהתמודדות עם רבין על הנהגת המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם, ואולם רבין התפטר באפריל ‎1977, ופרס נתמנה ליושב-ראש המפלגה. בבחירות לכנסת התשיעית, בשנת ‎1977, נחל המערך מפלה. לראשונה מאז כינון המדינה ניצחה בבחירות מפלגת חרות שבמסגרת הליכוד. עד שנת ‎1984 הנהיג פרס את מפלגתו באופוזיציה, ובתפקידו זה דאג לחזק את קשריה של מפלגת העבודה עם מפלגות סוציאליסטיות אחרות החברות באינטרנציונל הסוציאליסטי. בשנת ‎1978 נבחר לסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי.

עקב חוסר הכרעה בין המערך ובין הליכוד בבחירות לכנסת ה-‎11 הוקמה ממשלת אחדות לאומית. על-פי הסכם הרוטציה בין שתי המפלגות, כיהן פרס בתפקיד ראש הממשלה בשנים 1984–1986, ויצחק שמיר, מנהיג הליכוד, שימש בשנים אלה ממלא-מקום ראש הממשלה ושר החוץ. בשנים אלה, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הייתה ישראל נתונה במשבר כלכלי ובאינפלציה הרסנית. בעת כהונתו כראש הממשלה הצליח פרס לבלום את האינפלציה ולהוביל את המשק ליציבות ולצמיחה. בשנים 1986–1988התחלפו שני המנהיגים בתפקידיהם.

באפריל ‎1987 הגיע פרס ששימש אז שר החוץ, להסכם עם חוסיין מלך ירדן בדבר כינוס ועידה בין-לאומית לשלום במזרח התיכון – הסכם לונדון, אך הקבינט המדיני, שהליכוד והמערך יוצגו בו שווה בשווה, לא אישר את ההסכם הזה.

בשנת ‎1988, לאחר הבחירות לכנסת ה-‎12, הקים יצחק שמיר ממשלת אחדות לאומית ומינה את פרס לשר האוצר. במרס ‎1990, עקב הקיפאון בתהליך השלום, פעל פרס בתיאום עם סיעת ש"ס להפלת הממשלה בהצעת אי-אמון. מהלך זה הוכתר בהצלחה, ואולם לאחר שנפלה הממשלה נכשל פרס בהקמת ממשלה חלופית, וביוני ‎1990 כונן שמיר ממשלה צרה ללא מפלגת העבודה.

בשנת ‎1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריס"). בפברואר ‎1992, בהתמודדות על ראשות המפלגה, ניצח יצחק רבין והחליף את פרס בהנהגת מפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-‎13 הוביל רבין את מפלגת העבודה לניצחון, ובממשלה שהקים מינה את פרס לממלא-מקום ראש הממשלה ולשר החוץ.

שיתוף הפעולה בין רבין ופרס קידם את תהליך אוסלו, ובספטמבר ‎1993 חתמו ישראל ואש"ף על הסכם הצהרת עקרונות שנכללו בו הכרה הדדית בין ישראל ואש"ף והנהגת הסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלסטינים בעזה וביריחו. ב-‎10 בדצמבר ‎1994 קיבל שמעון פרס, יחד עם יצחק רבין ועם יושב-ראש אש"ף יאסר ערפאת, את פרס נובל לשלום.

לאחר רצח יצחק רבין ב-‎4 בנובמבר ‎1995 נתמנה פרס לראש הממשלה ולשר הביטחון. בבחירות הישירות הראשונות לראשות הממשלה, בשנת ‎1996, שנערכו בד בבד עם הבחירות לכנסת ה-‎14, ניצח בנימין נתניהו את פרס בהפרש קטן. באותה שנה כונן פרס את "מרכז פרס לשלום", שנועד לקדם את יישום הסכמי השלום בשיתוף פעולה חברתי וכלכלי עם הפלסטינים.

ביוני ‎1997 נבחר אהוד ברק ליושב-ראש מפלגת העבודה. לאחר שגבר ברק על נתניהו בבחירות הישירות לראשות הממשלה בשנת ‎1999, שנערכו בד בבד עם הבחירות לכנסת ה-‎15, נתמנה פרס לשר לשיתוף פעולה אזורי.

בשנת ‎2000, עקב התפטרותו של עזר ויצמן מכהונת נשיא המדינה, התמודד פרס על התפקיד, אך הפסיד למועמד הליכוד, משה קצב.

בפברואר ‎2001 הביס אריאל שרון את ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה, והזמין את מפלגת העבודה להצטרף לממשלתו. פרס, שכיהן אז בתפקיד יושב-ראש מפלגת העבודה בפועל, נתמנה לסגן ראש הממשלה ולשר החוץ. בנובמבר ‎2002 עזבה מפלגת העבודה את הממשלה, ועמרם מצנע החליף את פרס בתפקיד יושב-ראש מפלגת העבודה. פרס המשיך לכהן בכנסת ה-‎16, באופוזיציה, ולאחר התפטרותו של מצנע מהנהגת המפלגה נתמנה שוב ליושב-ראשה בפועל. בינואר ‎2005, לאחר שעזבו שותפיו של שרון לקואליציה את הממשלה, הצטרפה אליה מפלגת העבודה, ופרס נתמנה למשנה לראש הממשלה ולשר לשיתוף פעולה אזורי.

בשנת ‎2005, לאחר ניצחונו של עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה, העביר שמעון פרס את תמיכתו לראש הממשלה אריאל שרון, אשר הקים את מפלגת קדימה. בשנת ‎2006, לאחר הבחירות לכנסת ה-‎17, מינה אותו אהוד אולמרט למשנה לראש הממשלה ולשר לפיתוח הנגב והגליל.

ב-13 ביוני 2007 נבחר שמעון פרס לנשיא מדינת ישראל. בתקופת כהונתו ניצל את מעמדו המיוחד ואת הכבוד שזכה לו ברחבי העולם כדי לקדם את האינטרסים המדיניים והכלכליים של מדינת ישראל ולשפר את דימויה בעולם. הוא גם עודד שיתוף פעולה בין ישראל למדינות אחרות בנושאי הגנת הסביבה ואנרגיה מתחדשת, ופעל לקדם מחקר ופיתוח בתחומי המדע, בשיתוף הממשלה ומובילי מחקר ופיתוח בישראל.

פרישתו של פרס מן הנשיאות לא קטעה את פעילותו הרבה בארץ וברחבי העולם. בכ"ה באלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, לאחר שלקה באירוע מוחי, הלך שמעון פרס לעולמו.

בין פרסומיו הרבים הספרים האלה: השלב הבא, ‎1965; קלע דוד, ‎1970; כעת מחר, ‎1978; לך עם האנשים, ‎1979; יומן אנטבה, ‎1991; המזרח התיכון החדש, 1993; ‎Battling for Peace: Memories בעריכת דוד לנדאו, ‎1995; בראשית חדשה, ‎1998; עם הרצל לארץ חדשה, ‎1999.

המידע לקוח מאתר כנסת ישראל.

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 4.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-P

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-F

Funzing-W

תגובות אחרונות