פרשת 'בהר-בחוקותי' – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת 'בהר-בחוקותי' – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

הפרשות משלבות את הלימוד על כוחה של אמונה עם ההבנה של העבודה הרוחנית שיש לנו לעשות על מנת להפוך את הקללות והחסרונות שבחיינו לנקודות של אור

פתיחה

פרשת ‘בהר’ עוסקת בדבר קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל. הפרשה פותחת במצות שמיטה, "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" ובמצות יובל, "יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם". בהמשך הפרשה ניתנות מצוות נוספות, מצות איסור אונאה בקניית קרקע, איסור ריבית ונשך, איסור מכירה לצמיתות, דיני ממכר בית, דיני נחלת הלויים, איסור עשיית אלילים, פסל ומצבה, ועוד.

הפרשה מסיימת במילים "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, ה’", ורש"י מפרש, "אני ה’ – נאמן לשלם שכר". במילים שלנו, שתדעו עם מי יש לכם עסק! מסביר הרב שליט"א, עיקר הנושא של הפרשה הוא אמונה בהשגחה ובטחון בשם, הטוב והמיטיב.

ביחד עם פרשת ‘בהר’ אנו לומדים את פרשת ‘בחוקותי’. בשני מקומות בתורה מופיעות ברכות וקללות הבאות בהתאם להתנהגות של עם ישראל. האחד, בספר דברים, משנה תורה, והשני כאן, בפרשת ‘בחוקותי’. הברכות המובטחות לעם ישראל כשהולכים בחוקות השם הן גשמים בעיתם, יבול ופירות טובים, אכילת לחם לשבע, ישיבה בטוחה בארץ, ניצחון על אויבנו, פריה ורביה מבורכות והברית שתקוים בינינו לבין בורא עולם.

אבל אם ישראל לא יעשו כן, יבואו עליהם שבע קללות כנגד שבע אזהרות המפורשות בפרשה, ואם עדין לא ישמעו בקול השם, יתווספו ייסורים נוספים על אלה. את הפירוט של הקללות יכולים לקרוא בפרשה, השם הטוב יצילנו מהן. התורה מציינת שהגרוע מכל, זה שאם אחרי הייסורים שהקב"ה יביא, עדיין, "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי". זאת אומרת, תאמרו שהכל במקרה ואין הנהגת שמיים כלל. נקרא שאתם יותר גרועים מפרעה. פרעה כפר בהשגחה, אבל, כשבאו עליו המכות, לבסוף, הודה ואמר, "ה’, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים" (שמות ט’ כ"ז). אם תעשו כדבר הזה, אז יבואו המכות החמורות באמת.

כיצד אזהרות חמורות אלו מתחברות עם שעור האמונה בדרכי השם הטוב והמיטיב? האם מהטוב והמיטיב אכן יכול לצאת רע? כאן אנו לומדים על מהותנו ככלי לאור ועל העבודה הרוחנית הנדרשת מאתנו על מנת שהטוב יתפשט בבריאה. עבודה שחייבת להיעשות בכח האמונה.

אמונה

כתוב בתהילים, "כָּל-מִצְותֶיךָ אֱמוּנָה" (תהילים קי"ט פ"ו). השורש של חיי התורה וקיום המצוות הוא אמונה. מסביר ה"נתיבות שלום" על הייחודיות של מצות שמיטה המוזכרת בראש פרשת ‘בהר’, "…שהיא השיא במדרגת האמונה, בבחינת אמונת האברים, אשר יהודי נוטש שנה שלימה את שדהו, מקור מחייתו, ממנו כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בו אף שאינו יודע מה יאכל, וכל זה מתוך בהירות אמונתו שבוטח בה’" (נתיבות שלום, בהר). כאשר האדם שומט משהו, הוא כאילו אומר, זה לא שלי! כשהוא שומט את הקרקע ‘שלו’ בשנת שמיטה, הוא צריך להתייחס אל זה באותו אופן. צריך הרבה כח של אמונה כדי להפנים את העובדה שלאדם אין קנין פרטי בעולם הזה, שאנחנו לא הבעל בית כאן. כל מהותה של מצות שמיטה היא ייסודה של אמונה זאת.

למה שמיטה מיידית?

הכתוב אומר, "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה’". נראה הגיוני שאחרי שכבר ישבו שש שנים בארץ אז תשבות הארץ, ופה כתוב, "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ… וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", מיד! מה העניין כאן? רש"י אומר, "שַׁבָּת לַה’" – "לשם ה’, כפי שנאמר בשבת בראשית".

הקב"ה ציוה לנו לשבות ביום השביעי, כמו שאנו אומרים בקידוש בשבת, "זכר למעשה בראשית". שתמיד נזכור את מעשה בראשית, שהיתה בריאה ויש בורא לעולם, והוא חידש את הבריאה ומחדש אותה בכל רגע.

מאותה סיבה, ציוה הבורא לשבות מיד בכניסתנו אל הארץ. כדי להראות לאומות העולם שהוא הפטרון של הארץ ושהוא מחדש בטובו, בכל יום, מעשה בראשית. על כן, מיד כשנכנסים לארץ, אנו מצווים לקיים מצות שמיטה, שבזה נראה לעין כל שהקב"ה הוא אדון הארץ. כפי שמפרש רש"י על המילה ‘בראשית’, "ומה טעם פתח בבראשית משום (תהילים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

זוהי תזכורת לעולם ותזכורת לנו, מיהו האדון של הארץ. כפי שאומר רבנו בחיי, "לכך צותה התורה מצוה זו (שמיטה) שיהיו כל מיני הממשלה והאדנות שבתחתונים, בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בליבו, כי אין עיקר האדנות והממשלה, אלא לאדון הכל ברוך הוא" (רבנו בחיי על התורה, בהר). תזכורת ש"זה לא שלי!".

בטחון בבורא

כתוב בפרשה, "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ–תֹּאכְלוּ, יָשָׁן". פסוקים אלה הם המקום היחידי בתורה בו מדבר הכתוב בלשון שאלה ותשובה ויש הרבה מה ללמוד מכאן על התמצית הרוחנית של הפרשה.

מביא ה"נעם אלימלך" בשם אחיו הקדוש, רבי זושא, פרוש על הפסוקים. ראשית הוא מסביר, שהיות שהתורה מאוד חסכונית במילים ויצאה כאן מדרכה והוסיפה את השאלה במקום פשוט לומר את הדברים, צריך לדקדק ולהבין במה הדברים אמורים. הקב"ה ברא צינורות המושכים שפע לצרכי האדם. דרכו של השפע שלא להפסיק כלל, השפעה אינסופית. אלא אם כן האדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא, שהוא זן ומפרנס לכל. אז עושה האדם במחשבתו פגם בעולמות העליונים ומתיש את הכח של העליונים, פוגם בצינורות השפע. במצב כזה, אומר ה"נעם אלימלך", "צריך השם יתברך ברוך הוא, לצוות מחדש השפע, שתלך כמו מתחילת הבריאה".

הוא ממשיך, "שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בביטחונו על אלוקיו". שלא ניפול במחשבות שלנו ונעלה את השאלה, מה נאכל? מאיפה יהיה לי כסף? איך נסתדר? כי בכך אנו רק מרחיקים את השפע מאתנו ויוצרים חסרון גדול יותר. מה שנדרש מאתנו זה לנהוג במידת הביטחון. כפי שמסיים ה"נעם אלימלך", "לא תתנהגו כך ותבטחו בה’ בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה" (נעם אלימלך, בהר), להשריש בלבבות שלנו את ההכרה, שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של השם יתברך וממנו בא כל השפע.

הקשר בין סיני לשמיטה

בשום ציווי אחר בתורה, התורה אינה מציינת את הר סיני ולכן על הפסוק הפותח את הפרשה, "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר", שואל רש"י, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?" אחד הפרושים אומר שהר סיני היה המקום והזמן בו ראו כל עם ישראל את האמת הרוחנית של הקיום. מעמד שבו חווינו את הניתוק מהעולם הגשמי, המוגבל והמבלבל. עולם מלשון העלם, מקום הסתר של אור הבורא. אולם מאז אותו מעמד עבר זמן רב והזיכרון עומעם. לכן באה התורה לרמוז לנו שקיום מצות שמיטה הוא כלי להתעוררות אותו הזיכרון. מפני שמצוה זו מלמדת אותנו שלא להזדהות עם העולם הגשמי, לא להיות שבויים בהסתרות, אלא להתחבר אל אותה אמת שנתגלתה על הר סיני.

שבת ושמיטה

התורה החמירה בשמירה על מצות שמיטה יותר מכל שאר המצוות. כל הגלות זה בגלל שלא שמרו שמיטה, כמו שכתוב בהמשך בפרשת ‘בחוקותי’, "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ". כבר אמרנו, ששמיטה היא כמו שבת. יש בה את אותה הבחינה של שבת. על כן אומר לנו הפסוק הזה שהגלות תהיה פיוס, ריצוי, לארץ על השמיטות שביטלנו בעת שישבנו בה.

בספר ‘פרי חכם’ מסביר הרב אשלג זצ"ל, שחול זה כאשר הקב"ה דוחף את הבריאה ממנו, מרחיק את הבריאה ממנו כביכול, אז יש מלאכה ויש בירורים לעשות. בימות החול כל הנבראים מחפשים את החיות שאבדה להם. גם אם לא יודעים את זה, מחפשים את השם, את מקור החיות ממנו התרחקנו. כל העבודות שהאדם עובד, זה חיפוש אחר החיות שלו. ששת ימים הקב"ה זורק את הבריאה וכל אחד בדרכו מחפש את החיות שלו עצמו. אין חיים אוטומטים, צריך לרכוש את החיים שעה, שעה, רגע, רגע, לנשום, לאכול, להתפרנס…

המהות של ימות החול דומה לעצם שנזרק לגובה. ברגע שמפסיק הכח של הדחיפה שבאה מעצם הזריקה, לא צריך כח נוסף, העצם מיד חוזר לשורש שלו. ששת הימים זה הדחיפה, ובשבת הבריאה חוזרת אליו. מכיון שהקב"ה דוחף את הנברא בימות החול, חסר לנברא החיות, ולכן הוא מתייגע בחיפוש. בשבת אומרים ‘ויכולו’, ו"אור החיים" הקדוש אומר שזה כלות הנפש. הנפש יוצאת אל מקורה ומתבטלת אל מקורה. לא מרגישה בכלל את עצמיותה, התפשטות הגשמיות באופן מוחלט.

כל השבוע האדם מתעסק בחיפוש החיות שלו. בחול זה זמן של חיפוש וחוסר ראיה של הקדושה, הראיה הפנימית נסתרת. כתוב, "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים, יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה; וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" (יחזקאל מ"ו א’). כל השבוע השער סגור ונעול.

החיפוש שלנו זה עבודת האדמה. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג’ י"ט). כיון שהאדם מתעסק בעבודת האדמה, אז הוא עוד יותר מתרחק מהשורש שלו, כי מקור הנשמה זה בשמיים. הצרה היא שכאשר מתעסקים רק באדמה הופכים להיות רק אנשי אדמה. כדי שזה לא יקרה, צריך יום אחד לקודש, צריך שנה אחת לקודש, לקדש את עובד האדמה. שמיטה זה שנה מיועדת ללימוד תורה. זה כמו שבת שמיועדת ללימוד תורה. אז האדם מרים עיניו מהאדמה, מהחיפוש, ונושא אותן אל שורשו.

בחינת שמיטה בנפש

קיום מצות שמיטה באמת דורש הרבה אמונה. להאמין שיהיה די מזון גם אם נשבית לשנה שלמה את כל עבודת האדמה. צריך בטחון גדול בהשם. היום, כשרובנו לא קשורים בכלל לגידול יבולים, קשה להבין את זאת. אולם אם נבחן לרגע את השמיטה מנקודת המבט של העבודה הפנימית שלנו, נוכל לראות במה הדברים אמורים.

מעבר לשבת, בה אנו מצווים לשמוט את כל עניני החולין ולחזור אל השורש, כאמור לעיל, אנו נדרשים גם בתהליך הפנימי לשמוט את כל אותם דברים שמונעים את החיבור עם שורשנו, לותר על תכונות נפש שנראה כאילו לא נוכל לחיות בלעדיהן, לותר על תאוות ישנות, לשמוט את כל מה שמרחיק אותנו מהתכלית. כמה קשה הדבר וכמה אמונה נדרשת מכל אחד מאתנו, והכל קשור לאמונה הבסיסית שכל מה שיש בחיינו בפנים ובחוץ, לא שייך לנו, אלא לבורא עולם, הכל רק פקדון בידנו. להאמין בהשגחה הפרטית, שאם התורה מורה לי לשמוט משהו שהוא יקר לי מאוד ואני חושב שלא אצליח לחיות בלעדיו, זה בהשגחה, וזה מפני שהתורה רוצה לתת לי משהו הרבה יותר טוב מזה. בחינת אמונה.

עניין של אור וכלי

נותר לנו לברר מה ענין הקללות המוזכרות בפרשת ‘בחוקותי’. ידוע מספרי הקבלה שאין מציאות שרע יורד מלמעלה. נשאלת השאלה, כיצד זה מסתדר עם כל האיומים והעונשים שישנם בפרשה? האם מדובר כאן על בורא אכזרי שיושב למעלה ואומר לנו, נו! נו! נו! חס ושלום לומר כדבר הזה! הבורא הוא טוב ומיטיב, שפע אינסופי של אור, רצון להיטיב עם כל הנבראים. אם כן, מה קורה פה? תורת הקבלה מסבירה, שיש בבריאה עניין של אור וכלי. יש למעשה סה"כ שני "חומרים" המרכיבים את הבריאה כולה, אור וכלי. האור הוא תמיד טוב. בסוד, "אין רע יורד מלמעלה", ולפיכך ה"בעיה" תמיד נמצאת בכלי, או ליתר דיוק בהכנה של הכלי.

התורה והמצוות ניתנו לנו על מנת שנדע את הדרך הטובה ביותר להכנת הכלי שלנו לדבקות עם האור של הבורא. הפרשה מלמדת אותנו שאם אנו לא מצליחים להכין את הכלי המתאים, עדיין האור יימשך אלינו, אלא שהוא יגרום לייסורים גדולים לכלי השבור, הענג נהפך לנגע, השפע נהפך לפשע. אותו אור, אותה הטבה, יכולה להתפרש בדרך שונה אצל שני אנשים, בהתאם לצורת הכלי שלהם. ממש כפי שאותה מילה, עם אותה כוונה, יכולה לגרום שמחה לאחד ומפח נפש לשני. כל העבודה שלנו זה להכין את הכלים, האור תמיד מושלם!

הנוסחא לתיקון הכלים

מסביר הרב שליט"א, בכל דבר בטבע יש הפכים, חם וקור, אור וחושך וכו’, צריך לסדר שלכל דבר יהיה את זמנו ומקומו. מה שמסדר את ההפכים זה הקו האמצעי. בכל דבר בטבע יש מלחמה, סתירה. ימין סותר את שמאל, שמאל סותר את הימין, הניגודים שוחקים זה את זה באופן תמידי. אבל יש משהו, נוסחא, שמחברת ביניהם, זה הקו האמצעי. לכן העולם יכול להתקיים. התורה היא המדריך שלנו למציאת הקו האמצעי, ליצירת הכלי המושלם. אם אדם רוצה גילוי נכון של אור בחיים שלו, כל שהוא צריך לעשות זה לבדוק בכל רגע, האם הוא פועל על פי התורה או לא.

חקיקות

על הכתוב, "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ", רש"י מפרש, "להיות עמלים בתורה". מה זאת אומרת להיות עמלים בתורה? ולמה לא כתוב ‘אם במצוותי תלכו, או, אם את מצוותי תשמרו’?
התשובה מובנת מדברי הרב שליט"א. אומר הרב, חקיקה היא מושג בלשון הקבלה, דבר רוחני גבוה ביותר. בפשטות, זה יצירת החושך בתוך האור האינסופי, זה יצירת מציאות של חסרון, על מנת לאפשר את בריאת העולמות. חלק מתהליך השתלשלות הבריאה. כפי שאנחנו לומדים בכתבי האריז"ל, בתחילה היה אור אינסוף ממלא כל המציאות ובאור הזה הבורא חקק חקיקות, מציאות של העדר אור, חסרון.

למעשה בחוקות התורה מרומזים החסרונות הגדולים שלנו. אם התורה אוסרת על ניאוף, סימן שלאדם יש חסרון בנושא. אדם לא צריך לראות את זה רק כדינים, חוקים, אלא כמפה שמראה את החסרונות שקיימים בו. התפקיד שלנו זה להתגבר על החיסרון, על הצמצום, על ההעלם וזה נקרא "להיות עמלים בתורה". כך האדם יכול להתגבר, לתת יגיעה ולעלות ממעלה למעלה, עד שיא השלמות, למלא את המציאות שלו באור.

בלשון רמז, עמ"ל זה ר"ת ‘על מנת להשפיע’, זוהי דרך העבודה הנכונה בעולם הזה. להפך את הרצון לקבל שיהיה רצון לקבל על מנת להשפיע. להפך את החסרונות הגדולים למקור היתרונות הגדול ביותר, מתוך רצון להיטיב עם הזולת, להיות אדם טוב יותר בעולם מתוקן יותר. אלה הם חיים בדרך של קו אמצע.

השינוי הוא בכוונה

כשאדם מתחיל לראות את החסרונות של עצמו, הוא מיד חפץ לשנות את כל הסדר של חייו. הרב אשלג זצ"ל האיר לנו דרך חדשה. הוא אמר שמה שחשוב, זה לא לעשות סדר חדש בחיים, אלא לכוון את הכוונה הרצויה בחיים כמות שהם. הסדר כבר קיים, חסר רק כוונה. האדם נברא בכדי להפך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. כתוב על משיח, "אין בן-דוד בא, עד שתכלה פרוטה מהכיס" (סנהדרין צ"ז). מסביר הרב שליט"א, פרוטה זה מלשון פרטיות. כרגע, כל אחד דואג לעצמו. צריך להגיע למצב שאין אדם פרטי, כל אחד דואג רק לחברה, רק לציבור. צריך לדאוג לכלל, רק להשפיע, אז יגיע בן-דוד.

"בעל הסולם" אומר שבמציאות זה כבר ככה. כל העולם רק משפיע. למשל, אחד שעובד במפעל – מי שמרוויח זה בעל המפעל. גם המשכורת של אותו אדם הולכת לחנויות, לקניית אוכל ובגדים וכו’. אם נשאר משהו, הוא צריך לתת את זה לבני ביתו, עד שבסוף נשאר אולי משהו שבשביל זה הוא לא היה הולך לעבוד אפילו יום אחד. יוצא שחודש שלם הוא עבד רק בשביל אחרים. ככה בנוי העולם. אז מה חסר? העולם רק משפיע, אף אחד לא נקרא מקבל. אלא מה שחסר זה כוונה. אם כולם היו מכוונים, הכל היה משתנה. אני אהנה שבעל המפעל מתעשר על חשבוני. בכל מקרה אין לי ברירה אלא לעבוד אצלו, אז צריך לעשות את זה בשמחה, להיות משפיע. צריך כוונה.

סיום

מכל הדברים האמורים, נראה שה"קללות" שמופיעות בחיינו הן כמו קריאות התעוררות, לעשות בדק בית, איפה אני פועל בדרכה של תורה, על פי חוקי הבריאה ואיפה לא. בכל יום מתגלים חסרונות חדשים ובכל יום אנו נדרשים לתת יגיעה, להיות עמלים בתורה, למצוא את הדרך להכניס את סדרי הבריאה אל תוך מהלך חיינו ולמלא את החסרונות באור של תיקון. לשם כך אנו צריכים את בחינת השמיטה בנפש, לעורר את כח האמונה התמימה בלבנו. אמונה בבורא עולם הטוב והמיטיב לכל.

בסיום פרשת ‘בחוקותי’ כתוב, "וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". יש נחמה והבטחה בתוך כל הקללות. להבדיל מקללות שבמשנה תורה, אשר בדרך הפשט, אין בהן אפילו קורטוב של נחמה. בפסוק זה מרומזת ההבטחה על הגאולה.

בחמישה מקומות בכתובים מופיע שמו של יעקב עם האות ‘וו’, ובחמישה מקומות מופיע שמו של אליהו חסר ‘וו’. כי יעקב נטל ה-’וו’ משכון מאליהו ושם אותה בשמו. המשכון הוא כדי שיבוא אליהו ויהיה מבשר הגאולה לבניו של יעקב, בביאת המלך המשיח ולא יוכל להיות אחרת. דוקא את ה-’וו’ לקח יעקב, כדי לרמוז שהגאולה תהיה באלף השישי, הזמן בו אנו חיים.

שנזכה להפך את החושך לאור ולזכות בגאולה פרטית וגאולה כללית במהרה בימינו.

מוקדש לרפואת אודליה חיה בת לאה, ים בת לי בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל, גילה בת חיים ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 4.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-F

Funzing-F1

Funzing-W

תגובות אחרונות

דרושים כתבים בהתנדבות

אם את/ה בעלי כשרון כתיבה ומעוניינים לסקר עבור האתר הקהילתי את המתרחש בדרום ת"א ובסביבתה בכל תחום מעניין (אופנה/ספורט/חיי לילה/חינוך/תרבות וכו’) נשמח אם תצרו קשר ותשלחו קורות חיים למייל: main@south-tlv.co.il

מייל למעוניינים לפרסם באתר

ads@south-tlv.co.il