פרשת 'לך לך' – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת 'לך לך' – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

הפרשה מגוללת בפנינו את סיפורו של אברהם אבינו, גדול המאמינים. הזוהר הקדוש מגלה לנו שאברהם הוא הרבה מעבר למורה דרך, אברהם מייצג את הכח של הנשמה של כל אחד מאתנו, אשר באופן הייחודי והמיוחד שלה הולכת בדרך אל התיקון

הקדמה

כארבעת אלפים שנה עברו מאז שהתהלך כאן אברהם אבינו. מי היתה אותה דמות אגדית ואיזה קשר יש לה בכלל אל מציאות חיינו כיום? ברור שאברהם אבינו אינו רק הדמות היסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית, לא בזה נעסוק כאן, את זה אפשר ללמוד בשעורי היסטוריה. במבט המקובלים, אברהם אבינו הוא כח עצום הפועם ופועל בתוך הנפש של כל אחד מאתנו, כח שאנו חייבים להכיר על מנת להגיע אל תכלית העבודה שלשמה אנחנו פה.

רבים ומרתקים המדרשים על תחילת דרכו של אברהם. קשה לתפוס את אותו ילד בן שלוש שיצא לחקור מיהו "בעל הבירה"? אותו ילד שיצא כנגד כל העולם כולו, "אחד היה אברהם", אותו ילד שבגיל כה צעיר ניתץ את כל הפסלים של אביו, אותו אור שהאיר מהמזרח ועלה ושינה את פני כל העולם עד סוף הדורות. אברהם אבינו ענק שבענקים, ראשון המאמינים, גדול המאמינים. אברהם שנחשב לסיבת הבריאה, שכתוב, "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב’ ד’) – ודרשו חז"ל אל תקרא ‘בהבראם’ אלא ’באברהם’, שבזכותו נבראו שמים וארץ.

כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, נעסוק באותו ציווי שקיבל אברהם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לצאת מכל המוכר, ללכת אל מציאות חדשה. ננסה לראות כיצד אותו ציווי מתבטא בעבודה האישית שיש לכל אדם לעשות, השבוע בפרט ובמשך חייו בכלל.

כל אחד והתיקון שלו

מובא בשם האר"י הקדוש שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, אותו ענין ייחודי שבעבורו ירדה נשמתו לעולם. האמונה בהשגחה מלמדת אותנו שכל תנאי החיים של האדם בגשמיות וברוחניות, הטובים והרעים, כולם ניתנו לו כפי השייך לתיקון עולמו. רק ע"י תנאים אלה יגיע ליעודו ממש. אפילו המצבים הקשים בחיי האדם, גם הם אמצעים שניתנו לשם כך. ידוע שאין רע יורד מן השמים והכל לטובת האדם כדי לצייר לו את התפאורה הכי מדוייקת על מנת שיוכל לתקן את עצמו.

אברהם אבינו, ראש לכל המאמינים, גדל בביתו של תרח אביו, גדול מפיצי העבודה הזרה בזמנו. דוקא ממקום שהיה מקור הטומאה והזוהמה צומח אברהם אבינו ומגיע אל כל המדרגות הגבוהות אליהן הגיע. דוקא מתוך החושך הגדול של נסיבות חייו הראשוניות מתחיל אברהם אבינו לא רק את תיקונו עצמו, אלא את תיקונו של עולם שלם.

לך לעצמך

בזוהר הקדוש כתוב, "אמר ר’ אלעזר, לך לך, לך היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך. לך לך, כי אין לך להימצא כאן בין הרשעים הללו" (פרוש הסולם,פרשת ’לך לך’). הזוהר מראה שהציווי שניתן לאברהם אבינו היה ללכת לתקן את עצמו, להשלים את המדרגה שלו. כידוע מספרי החסידות, התורה אינה ספר היסטוריה, אלא הדרכה חיה וקיימת לכל אחד מאתנו, כיצד לנהוג במהלך החיים וכפי שנראה בהמשך, אברהם אבינו, לא רק שסלל עבורנו את הדרך לתיקון השלם, אלא שהוא עצמו גם מסמל את הנשמה של כל אחד מאתנו. לכן הציווי של ‘לך לך’ חייב להדהד בתודעה של כל אדם החפץ בעבודה רוחנית אמיתית, עבודת הדבקות בבורא, עבודת התיקון של נשמתו.

יציאה מהטבע

ה’נתיבות שלום’ מוסיף, ‘לך לך’ - אל יעודך, אל תקון נשמתך, שזהו עיקר תפקידו של היהודי בעולם. הציווי ‘לך לך’ הוא הוראה, הוראה מלשון לימוד, לכלל ישראל, זרעו של אברהם. לכל אחד יש טבעים ותכונות נפש המיוחדים לו. יש כאלו עם תכונות טובות יותר ויש כאלה הנגועים בכעס, תאוה או גאוה, הכל לצורך התיקון האישי. על כל אחד מאתנו מוטלת העבודה לצאת "מארצך ומולדתך ובית אביך", לצאת מאותם התנאים והתכונות הטבעיות שלנו. כל המקרים, כל הניסיונות וכל התכונות באופיינו ניתנו ע"י מסובב הסיבות על מנת שנזכה לתקן את עצמנו.

לשון הליכה

הציווי נאמר בלשון הליכה כדי שנבין היטב שתפקידנו ללכת ולהתקדם תמיד בדרך אל יעודנו. הכלל הוא, שבעבודת הבורא אסור לאדם לעמוד על מקומו ותמיד צריך להיות הולך ומתקדם, בכל רגע ורגע, בכל שנה ושנה. שלא כמו בעניינים גשמיים שאפשר לעצור ולעמוד במקום, בעניינים רוחניים אם אדם עומד במקומו זה כבר נחשב לו לירידה. הקב"ה הורה לאברהם אבינו את הדרך לכלל ישראל, שמחויבים תמיד ללכת, להתקדם ולתקן בדרך את כל מה שיש לתקן עד הגעתם אל תכליתם הגמורה בעולמם.

להנאתך ולטובתך

רש"י מפרש את הציווי של ’לך לך’ ואומר שם, "להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם". ידוע שהציווי הזה שמקבל אברהם הוא הניסיון הראשון בסדרה של עשרה ניסיונות, אבל מהכתוב ומדברי רש"י עולה כי הובטח לאברהם ‘טובתו והנאתו’, ושכר הרבה. אם כך, היכן הניסיון? צריך להבין את טבעו ודרכו של אברהם אבינו כדי לראות שכל מה שעשה, עשה למען שמו של הקב"ה, לפרסם את הטוב בעולם, ולא למען השכר שהובטח לו.

אומר ה’מאור ושמש’ על הפסוק, "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה’, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט""עיקר תשוקתו של אברהם אבינו ע"ה היתה לעשות את רצון השם, ואפילו שהבטיח לו הקב"ה ברכות גשמיות, לא לשם כך יצא לדרך, אלא כדי לקיים מצוות בוראו. כמו אדם שאוהב מישהו מאוד ומוכן ללכת חצי עולם בשבילו, ללא תמורה או פרס כלשהו. להבדיל, לוט, שרץ אחרי אברהם, רץ כי שמע את ההבטחות שהבטיח השם לאברהם, על ממון, בנים וכבוד. לוט חמד בליבו שאולי גם הוא יתעשר מהברכות של אברהם. על כן הפסוק מחלק בין שתי ההליכות" (‘מאור ושמש’, ‘לך לך’). אברהם הלך כי כך דיבר אליו ה’, ולוט הלך עם אברהם מהסיבות האנוכיות שלו. כאשר נלמד מי זה אברהם ומי זה לוט ומה הם מסמלים, נראה שלדברים משמעות פנימית עמוקה עבורנו.

סדר הציווי

כתוב, "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ולפי ההיגיון סדר היציאה הוא הפוך, קודם יוצאים מהבית, אחר כך מהמולדת ורק לבסוף מהארץ. אלא שהתורה באה ללמד אותנו דבר חשוב לגבי סדר העבודה של התיקון הנ"ל. כאמור, חומר העבודה הוא המידות ותכונות הנפש שיש בכל אחד מאתנו.

יש אצל האדם מדות רעות המושרשות מצד הארץ שהוא נמצא בה. כמו שכותב הרמב"ם (הלכות דעות), "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". בדרך הטבע, נדבקים באדם אותם הליקויים שיש באנשי מדינתו. אלא שליקויים אלו אינם מושרשים כל כך עמוק וקל יותר לעוקרם. מסביר ה’נתיבות שלום’, שעל כן הציווי הראשון הוא, "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ", מהמדות הרעות שנדבקו בך מצד ארצך. כל מי שחי כמה שנים מחוץ לארץ מולדתו, יכול להעיד שאכן כך הוא, כי כעבור פרק זמן מסוים, יש התנהגויות מסוימות שפשוט נושרות מהאדם כמו עטיפה חיצונית ועל כך מדובר כאן.

אולם, יש מידות רעות הבאות בתורשה מצד המשפחה והן מושרשות כבר יותר עמוק. על זה מגיע מיד הציווי השני, "לֶךְ-לְךָ… מִמּוֹלַדְתְּךָ". תכנס עוד רובד פנימה ותקלף מעליך את השכבה שבאה לך מצד טבע משפחתך, מצד הירושה שקיבלת מביתך במהלך חייך. אבל גם שם אל תעצור, כי יש עוד רובד יותר פנימי ואלה הפגמים הנמשכים מההורים שלנו. כמו שכתוב בתהילים, "הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נ"א), שהם פגמים הטבועים בדם שאותם קשה ביותר לעקור. על זה בא הציווי, "לֶךְ-לְךָ… מִבֵּית אָבִיךָ".

יוצא מכל זה שעל האדם להתנער לא רק מכל המדות הטבועות בו מצד אביו ואמו ומצד משפחתו, מדות המונעות אותו מלהגיע לתכלית, אלא גם מהמדות הרעות שקולט מסביבתו. מסופר על אדם אחד שהגיע אל הרה"ק מאפטא והתלונן שפוקדות אותו מחשבות רעות בענייני אמונה. אמר לו הרה"ק מאפטא, מחשבות אלו אינן שלך, אלא של שכנך הסובל מהרהורים באמונה, ואתה נדבקת ממנו מחמת שכנותך עמו.

על כן הציווי בא בסדר הפוך, מתחיל מהקל אל הכבד. הסדר הנכון של העבודה הוא קודם לפרוש מן המדות הרעות שבאות מצד הארץ, שהם הקלות יותר. אח"כ מהמולדת ולבסוף תוכל גם לפרוש מאלה הבאות מצד אביך. כל זאת, כדי שנגיע אל התכלית הנרצית, "אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". ארץ מייצגת את הרצון, שכתוב שנקראה ארץ כי "רצתה לעשות רצון קונה", שנגיע לרצון האמיתי, תכלית העבודה, הדבקות בקב"ה. אולם, מוסיף ה’נתיבות שלום’, אי אפשר ללכת מיד אל הארץ אשר אראך, שכדי להגיע למדרגה הראויה הזאת, צריך לצאת מכל המדות הרעות ששקוע בהן, מארצך וממולדתך ומבית אביך. הרצון אינו יכול להיות נקי וטהור, אם יש בו עדין נגיעות שונות של מידות לא מתוקנות ודעות ישנות וכוזבות.

התמודדות עם סביבה

במיוחד בדורנו חשוב להבין עניין זה, כי כשאנו כבר זוכים להתעוררות הלב אל עבודת השם, רבים מאתנו חווים עדיין המון מחשבות טועות, המון בלבולים וספקות. צריך לראות איזה הם הבאים מצד מה שיש לנו בפנים ואיזה מהם באים מצד הסביבה שלנו. משום שבדורנו ישנו מסר כללי של חוסר אמונה ורצונות מקולקלים באויר, וכמו הסיפור על הרה"ק מאפטא, לא תמיד אנחנו אשמים, אלא שהשפעת הסביבה קשה וחודרנית. לכן אומר ‘בעל הסולם’ כי הבחירה היחידה כמעט שיש לאדם, היא הבחירה באיזה סביבה לחיות. יחד עם זאת אין באפשרות של כל אחד מאתנו לעקור את ביתו ולשנות את מקום מגוריו ואולי דוקא במקום מגוריו הוא צריך ליצור סביבה טובה יותר. רק חשוב שנדע, עם מה אנחנו מתמודדים ושאנו חייבים לעשות ברור והתבוננות תמידית, על מנת לשרש מאתנו את כל הפסולת הזאת, כדי שכל אחד לחוד וכולנו ביחד נוכל להגיע אל הארץ המובטחת והתיקון השלם.

עצירות בדרך

אם כבר הזכרנו את הבעיות שיש גם כשאדם כבר יצא לדרך, כדאי שנתעמק בכך. אומר הרב שליט"א, היציאה שיוצא אברהם אבינו אל ארץ כנען כבר מוזכרת בפרשה הקודמת, "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית י"א ל"א). אברהם אבינו כבר יצא למסע, אם כן למה הוא צריך עכשיו את הציווי של ‘לך לך’? על כך מביא הרב שליט"א סיפור על אחד מתלמידי המגיד ממאזריטש. אותו תלמיד רצה לבוא לארץ ישראל. הוא יצא למסע והגיע לאיסטנבול משם היו מפליגות הספינות לארץ ישראל. בשבת באיסטנבול הוא הרגיש יובש רוחני גדול, כל המוחין וההשראה שתמיד היו לו בשבת נעלמו. מיד הוא התחיל להרהר, אולי זה טעות כל הנסיעה שלו… כבר חשב שאולי הוא צריך לחזור. הוא ממש שקע בעצבות עד שפתאום ראה איזה יהודי מהעיר שלו. הוא שמח נורא שהנה יש מישהו שיוכל לדבר איתו. אותו יהודי מספר לו שהוא בדיוק היה אצל המגיד והמגיד דיבר על סוף פרשת נח, על ההליכה של אברהם שכבר מוזכרת שם וכאמור, אם כן, למה צריך להגיד לאברהם עוד הפעם ללכת? המגיד אמר שאברהם אבינו אמנם הבין את מעלתה של ארץ ישראל וחשיבות המסע לשם, אלא שפתאום התחיל לחשוב על הצאן שלו, אותם אנשים שכבר קירב אל בורא עולם. אברהם התחיל להרהר הרהורים חדשים על כל המסע. על זה אמר לו הקב"ה, אל תהרהר! התחלת ללכת, תמשיך!

מסביר הרב שליט"א, ההרהורים הם מעשה היצר. מתחילים לעשות מצוה, פתאום לפני שעושים אותה בא היצר לתת הרהורים. כמו לפני חתונה, מכינים ומתכוננים, האולם כבר מסודר, כל ההכנות נסתיימו ואז פתאום ברגע האחרון מתחילים לחשוב, אולי יש מישהו אחר יותר טוב, אולי ככה ואולי ככה… אז בא הציווי מהקב"ה, ‘לך לך’. כשאדם כבר יצא למסע הרוחני, כבר הבין שיש בורא לעולם, שצריך לתקן ולהתחיל ללכת בדרך התשובה, אז יש רגעים של ספקות, פתאום מתגעגעים לחברים הישנים, למסעדות שפעם אכלנו בהם, לחוויות ה"מהנות" של פעם, לתאוות הישנות… בדיוק ברגעים אלה צריך האדם להתחזק באמונה ולזכור בתוכו את הציווי שקיבל אברהם אבינו עבור כולנו, לכל הדורות, ‘לך לך’! אין לאן לחזור, לחזור משמעותו לרדת. צריך להתחזק ולהמשיך את המסע מעלה מעלה אל התכלית.

אברהם הוא הנשמה 

זכינו בדור הזה לגילוי עצום ונפלא של סודות התורה. פנימיות התורה מתגלה לכל מי שחפץ. גם בעניין אברהם, הזוהר הקדוש מראה לנו תמונה מעמיקה ומאירת עיניים. זה לא רק שאברהם אבינו סלל עבורנו את הדרך והשאיר לנו הוראה כיצד ללכת, אלא שאברהם אבינו זה ממש כל אחד מאתנו וסיפורו הוא הסיפור של כל נשמה ונשמה.

כתוב בפרוש הסולם, פרשת ‘לך לך’, על ההבטחות לאברהם, "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה""כי בכתוב הזה יש שבע ברכות, ‘ואעשך לגוי גדול’, אחת, ‘ואברכך’, שתיים, ‘ואגדלה שמך’, שלוש, ‘והיה ברכה’ ארבע, ‘ואברכה מברכיך’ ‘חמש’, ‘ומקללך אאור’ שש, ‘ונברכו בך כל משפחות האדמה’, הרי שבע. ואחר שנתברך בשבע ברכות הללו, מה כתוב, וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’, שפירושו, שהולך לירד לעולם הזה כמו שנצטווה. פירוש, כי אברהם הוא הנשמה ואחר שהנשמה נתברכה בשבע ברכות הנ"ל, יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף".

כתוב במקום נוסף, "…כאשר הנשמה יוצאת משם לעולם הזה, היא מתברכת בשבע ברכות, שתוכל להיות אב אל הגוף… וזאת שנאמר "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם". שהיא נשמה העליונה הנקראת אברם, שהיא נוטריקון אב רם, להיותה אב לגוף… כשהנשמה באה לרדת לעולם הזה, משביע אותה הקב"ה שתשמור מצות התורה ושתעשה רצונו. ומוסר לה מאה מפתחות של ברכות לכל יום ויום, כדי להשלים מדרגות העליונות, שהם חשבון לך לך (50+50), כדי שתתקן איתם את הגן (העולם הזה)".

בהמשך כתוב, "מיד וילך אתו לוט. זהו הנחש שנתקלל והעולם נתקלל בסבתו. ע"כ מכנה הכתוב להנחש בשם לוט, כי לוט, פירושו קללה בלשון ארמית, והוא שנתקלל והביא קללה לעולם. והוא מתלווה אל הנשמה בעולם הזה. שהנחש עומד לפתח להשטות את הגוף, כמ"ש לפתח חטאת רובץ. וע"כ לא תפעול הנשמה העבודה שנצטווית עד שיעברו עליה י"ג שנים בעולם הזה. כי מי"ב שנים ומעלה, הנשמה מתעוררת לעבוד העבודה שנצטווית, וז"ש ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה, שבע וחמש הם י"ב. ואז יוצאת הנשמה מחרן, שהוא הקליפות, ומתעוררת ללכת בעבודת השם".

"…והנשמה מתעוררת לעבוד עבודה הקדושה, היא פוקדת את הגוף, ומעוררת בו רצון טוב, להכניע את הנחש הזה. ואז לא יוכל הנחש לשלוט עליו כמו שהיה מקודם לכן. וכתוב ויקח אברם את שרי אשתו, זה הגוף, שהוא כלפי הנשמה כערך הנקבה כלפי הזכר. ואת לוט בן אחיו, זהו הנחש… ואת כל רכושם אשר רכשו, אלו הם המעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה בכח התעוררות הנשמה. ואת הנפש אשר עשו בחרן… שסובב על הנשמה ועל הגוף, ששניהם מתקנים את הנפש. הנשמה ע"י התעוררותה שמעוררת את הגוף, והגוף ע"י מעשיו הטובים". וכתוב, "ויעבור עד מקום שכם, אשר שכם הוא מקום משכנה של השכינה והיינו משום שכבר נשבר לגמרי תוקפו של הנחש, ע"י הנשמה".

סיכום

התורה היא נצחית. היא לא מדברת על אור כשדים של פעם, היא לא מדברת רק על אברהם של פעם. היא מדברת על היום, על הדור שלנו, פה ברחובות שלנו, שעובדים את הכסף, החפצים, הכבוד, האגואיזם והקרייריזם… זה נקרא עבודת אלילים. זה נקרא שקר וכולם יודעים את זה בפנימיות. זה לא אמת שאדם נמדד לפי הכסף שלו או לפי התוצאות בפסיכומטרי…

מי שמצליח לצאת מה"אור כשדים" הזה, זה רק בסייעתא דשמיא. בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה זה סייעתא דשמיא, ואסור להיתקע על איזו מדרגה, צריך להיזהר מהתחושה הטובה שהגעתי למקום ואני מרגיש טוב. אינסוף אין לו גבול. זה המסר העיקרי מהפרשה. ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית, לעלות בסולם הקדושה.

הכח ללכת בדרך הזאת מגיע מאברהם אבינו ומי שהולך בדרך שלו יכול להגיע גם כן אל כל המדרגות שהגיע אליהן אברהם. אברהם אבינו פעל כך עד שנדבק בבורא ונהיה מקור הברכה לכל העולם כולו - "…וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". אברהם טיפס במדרגות האמונה עד שנהיה גדול המאמינים. בלבנו צריכה לפעם האמונה שכל הנסיבות, כל המקרים וכל הניסיונות הם לטובת תיקונה של הנשמה ותיקונו של עולם, והכל, הכל לטובה!

מוקדש לרפואת זמירה בת שמחה, אהרן בן פורטונה טוני, הרב מיכאל בן אסתר בינה, ערן חיים בן לאה בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל, אמיצה בת מקס מיכאל ז"ל, גילה בת חיים ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 4.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-Fl

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

תגובות אחרונות