פרשת "ויצא" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת "ויצא" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

איך להשתמש בגעגועי הנפש כאמצעי להפיכת כל מציאות חיינו למציאות של קדושה, פרשת ‘ויצא’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

כיסופים

דרך חייו של האדם מלאה געגועים, אל רגעים שחלפו, אל רגעים שעוד לא היו או כאלה שלעולם לא יהיו, אל מקום אחר, מישהו מסוים או דבר כלשהו שאבד או שטרם נמצא… הלב כל הזמן פועם בגעגועים. המון געגועים נפולים שאם נעלה אותם לשורשם נמצא בתוכם את הכיסופים האמתיים שלנו. בשבת בסעודה שלישית נהוג לשיר את הפזמון ‘ידיד נפש’, "ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך… נפשי חולת אהבתך… בהראות לה נעם זיווך… כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך". אלה געגועים לחיבור רוחני. משהו פנימי נשגב, עמוק בנשמה. כתוב כי "בטרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" (תע"ס חלק א). הרב אשלג מסביר שהיתה שם מציאות של כלי אינסופי שנברא מלא באור אינסוף. הכלי הזה נקרא מלכות של האינסוף, אותה המלכות שלאחר מכן צמצמה את עצמה והסתלק ממנה כל האור. רק רשימו נשאר, אור קטן שמתגעגע ו’לא ינום ולא ישן’ עד שיתגלה שוב אור אינסוף בכל המציאות. בתוך כל חסרון שלנו, יש רשימו כזה שמתגעגע אל המילוי. זה מה שאנחנו מרגישים בפנימיות של כל געגוע שאנו חווים ובפרשה יעקב אבינו מראה לנו דרך איך להשתמש בכיסופים הללו כדי לחבר את העולם הגשמי הזה עם מציאות השם.

עולם השקר

הפרשה פותחת, "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". בתורת הסוד מרמז מהלך זה את יציאת הנשמה מעולם האמת אל העולם הזה, עלמא דשיקרא, עולם השקר. בפשט, יעקב אבינו, איש תם יושב באוהלה של תורה, כל ימיו שקוע בלימוד מגיע לשהות ארוכה אצל דודו לבן הארמי. ארמי זה אותיות רמאי. יעקב איש אמת מגיע אל מחוז השקר, אל ביתו של האיש שהיה יותר גרוע מפרעה. כמו שכתוב בהגדה של פסח, "שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל". עשרים שנה הוא שוהה בחרן, נמצא בין אנשים מגושמים ביותר, כל הזמן עם הצאן, אין לו ספרים, שום סביבה תורנית, לא בית כנסת, לא בית מדרש, לא שיח תורני. בדרך הטבע יעקב היה אמור לצאת מהדרך ולשכוח את כל מה שלמד. אבל בדרכו לחרן יעקב אבינו עובר בהר המוריה וחולם את חלום הסולם כהכנה שמכשירה אותו למסע ומלמדת אותנו איך להתמודד עם העולם הזה הגשמי, איך למצוא אמת בתוך עולם השקר ואיך כמו יעקב אבינו להחזיק בקדושה בכל מצב.

הבורא בכל מקום

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם". אומר המדרש, "בקש לעבור ונעשה העולם כולו כמין כותל לפניו" (ב"ר ס"ח). יעקב מבקש לצאת לחוץ לארץ, מבקש לצאת מחוץ לתחום הקדושה וכל עולם השקר נעמד מולו כקיר אימתני. יעקב לא נבהל. בלילה ההוא יעקב עובר מהפך בתודעה. זה הלילה של חלום הסולם, וכתוב, "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ השם בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". עד עתה הוא חשב שהקב"ה נמצא רק בבית המדרש. אחרי חלום הסולם הוא מכיר ויודע ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו’ ג’), "דלית אתר פנוי מניה" (זוהר), גם בעולם השקר, גם במציאות החולין, בכל זמן ובכל מקום, "אָכֵן יֵשׁ השם בַּמָּקוֹם הַזֶּה". ה"מגלה עמוקות" כותב שתיבת ‘ויצא’ היא ראשי תיבות של ו’ירא י’עקב צ’ורת א’לף. דהיינו שבכל תהפוכות חייו לא ראה לנוכח עיניו לא צרות ולא ייסורים… כי אם צורת אלף – אלופו של עולם, ובכל אשר קרהו ידע שאין עוד מלבדו אפס זולתו". יעקב אבינו מראה לנו דרך חדשה, איך לקדש את כל דברי החולין שבמציאות של העולם הזה, עד שכל המציאות תהפוך לקדושה.

ענייני הרשות

כל אחד מהאבות בא לגלות כח מסוים בעולם. אברהם הוא מידת האהבה והחסד, כנגד מצוות עשה. יצחק הוא מידת היראה והגבורה כנגד מצוות לא תעשה. יעקב הוא מידת הרחמים והתפארת כנגד תחום ענייני הרשות. בעבודה הרוחנית יש תחומים ברורים עליהם שורה הקדושה, עשה ולא תעשה. אבל בחיינו יש גם את תחום הרשות. הדברים שאין בהם איסור וציווי ממש, אולם דוקא בהם נמדדת הקומה הרוחנית של האדם. כמו אופן בילוי הזמן הפנוי שלנו, דרכי האכילה של המזון המותר לנו, מידת המנוחה והשינה שאנו מסתפקים בהן ועוד. יעקב נקרא בשמו על שום, "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו". חכמים אמרו, ‘עקב’ זה ראשי תיבות ק’דש ע’צמך ב’מותר. המשימה של יעקב היא להיכנס אל העולם הזה ולהתמודד עם תחום הרשות ולקדש אותו. לכן התורה בפרשה זאת מספרת לנו את כל מקרי החולין שקרו עם יעקב. איך יצא והלך, נשכב וישן, חלם וקם. איך רעה את צאן לבן ועיבר אותן ברהטים, "עקודים, נקודים וברודים" אל מול המקלות המפוצלים. מהכל נעשה תורה וסודות עליונים של עולמות וייחודים. כלל המציאות הופכת עבור יעקב למקור של גילוי אור הבורא ודבקות עילאה. כפי שמסביר הרב שיינברגר שליט"א, "התורה מספרת דברים של יומיום ומזה נעשים אותיות התורה. התורה נבנתה מהמעשים האלה… מכל אלה נעשה מעשה בראשית" (שיחות), ואומר ה"נתיבות שלום", "כאשר יהודי עוסק בעניינים הגשמיים כראוי וכיאות לשמו ית’ (הכוונה לשמה) הריהו יכול להעלות את הכל למדרגות הגבוהות ביותר עד שנהיה מהם חלק התורה". כך גם אנחנו יכולים להעלות את כל החולין של חיינו, את תחומי הרשות המרובים, למדרגת תורה, התורה האישית של כל אחד מאתנו.

הקשר של חנוכה

בכל שנה הפרשה מגיעה בתחילת חודש כסלו כשהכיסופים לאור הנרות של חנוכה כבר ממלאים את לבנו. בכל שנה מתנהלת עדין המלחמה הרוחנית בין יון לישראל, ברוחות המנשבות בחברה ובפנימיות הנפש של כל אחד. היוונים רצו לנתק את הקשר בין הבורא לנברא, בין היהודי לאביו שבשמיים. הם האמינו באלילים שונים ששרתו אותם למטרותיהם האנוכיות בתחומים ובזמנים שונים. הם לא יכלו להסתדר עם האמונה בבורא כל יכול המתערב ומשגיח בכל עת על כלל פרטי המציאות. היוונים סברו שיש בעולם הזה תחום של רוחניות ותחום של חולין והשניים לא מתערבבים. מה שיותר מאוחר בהיסטוריה יוגדר באמירה, "תהיה יהודי בביתך ואדם בצאתך". אצל עם ישראל כל התכלית היא לחבר בין כל התחומים ולהפוך את החיים הגשמיים והרוחניים למקשה אחת קדושה.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שיש ארבע קליפות. שלוש הן הקליפות הטמאות של הנחש והקליפה הרביעית נקראת קליפת נגה והיא תחום הביניים בין הקליפות הטמאות ותחום הקדושה. החומר של העולם הזה מורכב מקליפת נגה. יש ביכולתנו לקדש את החומר ואז להעלות את כל העולם אל הקדושה וגם להפך ר"ל. כשאדם מקדש את תחום הרשות כמו שלימד אותנו יעקב אבינו לעשות, הוא בעצם מחבר את כל התופעות הגשמיות של עולמו אל הקדושה.

רגש קדוש

בפרשה אנו רואים איך ניתן אפילו את תחום הרגשות, תחום שהוא כביכול לא קשור למצוות כלל, להפוך לחלק של קדושה ותורה ממש. בפרשה נולדים אחד עשר מתוך שנים עשר שבטי ישראל. האמהות קוראות לבנים בשמות על שם המצבים הרגשיים שהן חוו – "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה השם בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי", "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹקִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי", וכן הלאה. אומר הרב שיינברגר שליט"א, "האמהות הבינו שאפשר לתת שם על ענייני החומר… על אהבה… על דחיה… על חיבור… הן נתנו שמות על הדברים האלה בגלל שהן קידשו את החומר. כשהן קידשו את החומר זה קידוש השם הכי גדול. אם יודעים לקשר דברים בשורש אז אין איזה תחום שאין שם קודש. אין תחום שהקב"ה לא שם" (שיחות). חז"ל אמרו, "מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר, ‘זבחי אלקים רוח נשברה’ (תהילים נא), ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר, ‘לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה’ (תהילים נא)" (סנהדרין ו’). גם מצב רגשי יכול להוות כלי לקדושה אם מחברים אותו אל שורשו הרוחני.

זמן קדוש

יש את זמני התפילות ויש עוד זמנים המוגדרים כקודש. אולם, המלחמה תמיד ניטשת על תחום זמן הפנאי של האדם. מה שקובע את איכות זמן הפנאי זה לא רק במה האדם בוחר להתעסק, אם להעביר את שעות הפנאי ביותר לימוד תורה, בעשיית חסד, בהשפעה לזולת, או סתם בהבלי העולם הזה, מה שקובע את האיכות והקדושה זו הכוונה שיש בלב האדם. הנה רואים בפרשה את יעקב שעובד מאוד קשה שבע שנים עבור רחל, והתורה מספרת, "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". יעקב מקדש את כל העבודה שלו באהבה. זאת לא אהבה רגילה. יעקב יודע שממנו עתיד לצאת עם ישראל, חזון המרכבה. הוא פועל על מנת להשפיע ולשם שמיים. לכן הימים הרבים הופכים עבורו להיות ימים אחדים ממש. איכות הזמן משתנה ושורה עליה הקדושה. כאשר מתעורר באדם רצון והוא מצפה למילוי של הרצון נוצר מרווח בין הרצוי והמצוי. חכמת הקבלה מלמדת שבפער הזה נאחזות כל הקליפות. אם כוונתו ברצון זה היא רק לשם סיפוק הרצון לקבל לעצמו, ידבקו בזה התסכול, החרדה, היאוש, והזמן ידמה לו כארוך ואינסופי. אבל אם יצליח למצוא ברצונו את הכוונה של על מנת להשפיע, את המטרה הנעלה, את התכלית, אזי איכות הזמן תהיה שונה לגמרי. ממש כמו יעקב, שבע שנים "כְּיָמִים אֲחָדִים".

אכילה קדושה

כאמור לא מדובר על התחום הברור של הקדושה, כשר ולא כשר. מדובר על תחום הרשות והכוונה באכילה, כמה אוכלים, מתי, ולשם מי אוכלים. אומר הרב שיינברגר שליט"א, "המקשר אכילתו אל הקב"ה, מזונו לא סתם מזון, אלא הוא ניזון משולחנו של מקום" (שיחות). למשל, אדם שאוכל סעודת חולין יכול לבחור פשוט לאכול, מברך בתחילה ובסיום וזהו. אבל הוא יכול להוסיף איזה דבר תורה באכילה זאת ואז יתקיימו בו דברי חכמים, "רבי שמעון אומר… שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא), וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה" (אבות ג’ ג’). אכילת החולין מתקדשת על ידי דברי תורה וכמובן בנוסף על ידי הכוונה של על מנת להשפיע. אדם יכול לחנך את עצמו לאכול על מנת שיהיה לו כח לעסוק במצוות ובמעשים טובים, על מנת שלא יגיע לידי כעס ויוכל להתנהל מתוך ישוב הדעת וסבר פנים מאיר וכו’. כך כאמור בכל תחום ותחום מחייו יכול האדם להטות את תחומי הרשות הרבים אל רשות היחיד של הקדושה.

הכלי של הגעגוע

נחזור אל חלום הסולם, "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", ונראה כיצד ניתן לרתום את הכיסופים הפנימיים ככלי לחיבור כל המציאות אל הקודש. מדרש בראשית רבה אומר על הפסוק הנ"ל, "רב יוסי בר זמרא פתח, "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי. כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי; בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם" (תהילים ס"ג), אמר ר’ אבייו, ככמהות הללו המצפים למים". דוד המלך נרדף ע"י שאול מוצא את עצמו במדבר יהודה, "בְּאֶרֶץ צִיָּה", והוא מלא כמיהה. כמיהה מיוחדת כמו הכמהות (כמהין), סוג של פטריות שנראות כמחוברות לארץ אבל כל יניקתן מהגשם היורד משמיים. הוא לא בבית המקדש, גם לא בארמון המלוכה ובכל זאת הוא משורר, "כֵּן, בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ" (שם). אומר המדרש, "כך נפשו של היהודי ואפילו בשרו כמה אל השם, והתוצאה של כמיהה זו אצל יעקב היא, "וְהִנֵּה השם נִצָּב עָלָיו", תמיד ניצב אליו, בכל מקום וכל עת". דוד המלך, גם כשנמצא שלא במקום הקדושה, מכוון את כיסופי ליבו, תשוקתו והשתוקקותו אל הקודש. כל ליבו געגועים אל הקודש פנימה. אומר ה"נתיבות שלום", "אפילו כשהוא עוסק בעניינים הגשמיים שהם בחינת סולם מוצב ארצה, הרהו דומה לכמהות הללו המצפין למים מן השמים, שנדמה הוא דבוק לארץ ולארציות, אבל באמת ראשו מגיע השמימה, שכל יניקתו היא רק מן השמים, שאפילו בהיותו דבוק לארץ צמאה נפשו להשי"ת" (ויצא). הבעל שם טוב אמר, במקום שהאדם מחשב שם הוא נמצא. אם בכל מקום ובכל עניין שאנו עוסקים בו, נדע להתחבר אל שורש הכיסופים, אזי כל ענייננו יהפכו לרצף של גילוי אור הקדושה בחיינו ונזכה לדעת כי "אָכֵן יֵשׁ השם בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

קדושת החולין

ב"מאמר הערבות" מפרש בעל הסולם את הפסוק, "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ", במילים אלו, "שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ, כי ה’ הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה’ ית’. ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו, שלא יחסר לחבירו כלום ממשאלותיו באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו, שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין – מקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות, שהכהנים היו עושים בביהמ"ק, כי מה לי העסק בהמצוה של הקרבת עולה לה’ שהוא מצות עשה, ומה לי אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה’" (מאמר הערבות). קורבן מלשון התקרבות. בכוונה של על מנת להשפיע ניתן להפך את האיכות של כל המעשים, ובמקום שההתעסקות בחולין תוריד אותנו אל תוך עולם השקר, נהיה מסוגלים במעשינו להעלות את כל ענייני העולם הזה אל הקדושה.

מוקדש לרפואת הרב משה בן אסתר, אפרים בן רות, קרן נעמי בת עפרה, איילין שילה בת מרגרט בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-I

Funzing-W

תגובות אחרונות