פרשת "וישב" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת "וישב" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

גילוי היכולת לנוס מהטבע של עצמנו כדי להגיע למציאות של נס, פרשת ‘וישב’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

תוספת אור קדושה

כולנו מחפשים איך למלא את חיינו בטוב, את הדרך להתמלא באור המושפע עלינו כל הזמן מלמעלה. יעקב ויוסף, אב ובן, מובילים יחד את הדרך אל הקדושה והוספת האור בחיינו. "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה… וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ". אף על פי שיוסף אכן היה בן זקונים הוא נקרא ‘בכור במחשבה’. עליו חשב יעקב אביו בליל הכלולות עם רחל ורק למחרת נודע לו כי היא לאה. המדרשים מספרים שיעקב ויוסף היו דומים זה לזה בקלסתר פניהם וגם בכל מה שעבר עליהם בשנות חייהם. על פי חכמת הקבלה יעקב הוא כנגד ספירת התפארת ויוסף כנגד ספירת היסוד. אלה שתי הספירות המשפיעות בקו האמצעי. יעקב מלשון עקביות ויוסף מלשון הוספה. יעקב מלמד אותנו איך לקדש את כל תחומי חיינו ויוסף בא ללמדנו שצריך בכל עת להוסיף קדושה. הפרשה תמיד נקראת בשבת שלפני חנוכה, ובקדושת הדלקת הנרות אנחנו הולכים ומוסיפים נרות עד למילוי שלם של החנוכיה. חנוכה זה זמן של ניסים והנס הוא בעצם ההתעלות מעל הטבע של עצמנו, להגיע לגילוי האור הגנוז שנמצא בפנימיות שלנו ובפנימיות של הבריאה כולה. סיפורי הפרשה מגלים לנו את התיקונים שיש לעשות בנפש על מנת שבאמת נצליח להוסיף ולהתעלות תמיד.

שואפים למנוחה מוחלטת

ספרי הקבלה מלמדים שהאור של הבורא דומה לשורשו. המקובלים מלמדים שהבורא הוא במנוחה מוחלטת משום שכל תנועה מקורה בחסרון. אדם לא יעשה תזוזה קטנה בלי שיש לו איזה חסרון שברצונו להשלים. פשוט ומובן שבבורא אין שום חסרון. הוא בורא כל המציאות, מחייה וממלא כל המציאות. אם נאמר שיש בו חסרון זה כאילו אמרנו שיש עוד מקור מלבדו, אשר ממנו הוא יכול להשלים את החסרון. לכן נחשב שהוא במנוחה מוחלטת. בעל הסולם מסביר שהענף דומה לשורשו. לכן גם אנחנו שיש בנו נשמה אלוקית, כל הזמן שואפים להיות במנוחה מוחלטת. הפרשה פותחת, "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" ורש"י מפרש, "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". המדרש אומר בשם רב אחא,"בשעה שהצדיקים יושבים בשלום ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, ואומר: לא די להם במה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?"(מדרש רבה). לכן בא עליו הניסיון הקשה של "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". יוסף בנו נמכר לעבד במצרים. מובן מכאן שהשאיפה הטבעית שלנו למנוחה מוחלטת צריכה להיות מכוונת אל פנימיות האדם, שיהיה לנו יישוב הדעת ומנוחת הנפש. אולם במקביל, עלינו להבין שבענייני העבודה הרוחנית בעולם הזה, אנו נדרשים לצאת תמיד מטבע המנוחה ולהיות כל הזמן בעבודה והשתדלות לעמוד בניסיונות שהבורא מזמן לנו לצורך הצמיחה הרוחנית ובואנו אל התכלית.

גודל הניסיון של יוסף

האבות כולם עברו ניסיונות קשים כדי ללמד אותנו על ההיבטים השונים של עבודת הניסיון ועל תעצומות הנפש הנצרכות כדי לעמוד בה. אחרי תשעה ניסיונות אברהם אבינו בא אל הניסיון העשירי הקשה מכולם, "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים". כבר שאלו המפרשים מה הניסיון הגדול פה, שהרי אם הקב"ה היה מדבר ישירות עם כל אחד מאתנו ומצוה אותנו לעשות משהו, מובן שכולנו היינו מצייתים מיד. אלא מוסבר שכאשר הקב"ה אמר לאברהם, "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", במילה ’אָהַבְתָּ’ התלבשה בליבו של אברהם אבינו כל מידת האהבה שיש בין אב לבנו בעולם כולו. ברגע הניסיון הוא היה צריך לכבוש את כל עוצמת האהבה הזאת וללכת לשחוט את בנו. הניסיון של יוסף היה יותר קשה אפילו. בשעת הניסיון עם אשת פוטיפר נתלבש בו כל כח היצר הרע שיש בעולם. יצר הרע ממש כמו לרשעים הגרועים ביותר ולבעלי התאוה הגדולים ביותר. הגמרא (קידושין פ"א) מספרת על רבי עמרם חסידא שעמד גם הוא בניסיון במידה זו ובשעת הניסיון מרב כח התלבשות יצר הרע בו, באותה שעה הרים סולם שעשרה אנשים לא יכלו לשאת אותו. כשהקב"ה מנסה אותנו במשהו, הוא נותן רשות ליצר הרע להגביר את עוצמת הרצון המקולקל כדי שהמבחן יהיה קשה יותר וכך גם יהיה גודל האור שיתגלה לנו כשנעמוד בניסיון.

תיקון היסוד

הניסיון של יוסף היה כה גדול שבזכותו קיבל את הכינוי יוסף הצדיק. ניסיונות של תיקון מידת היסוד הם מהקשים והחשובים בכל עניין תיקון המידות. זהו התיקון של שמירת הברית. היסוד היא המידה הכוללת של כל יתר המידות. הוא הספירה המסיימת את הולכת השפע וההארה מכל תשע הספירות – כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד אל ספירת המלכות. ממש כפי שכל בנין גשמי נשען על היסודות שלו, כך כל הקומה הרוחנית ויציבותה תלויה בתיקון היסוד. תיקון זה מתחלק לשניים. ברית המעור שזה כל עניין גדרי עריות, צניעות וקדושה, וברית הלשון שזה כל עניין תיקון הדיבור ושמירת הלשון. השתיים קשורות זו בזו ושתיהן מצריכות אותנו להיעזר בכלי הרוחני החשוב שנקרא איפוק.

אדם חייב ללמוד להתאפק

הפעם הראשונה שמופיעה המילה איפוק היא בפרשת ‘מקץ’. אחרי כל השנים שיוסף נמצא במצרים, הוא רואה את אחיו הצעיר בנימין, נרגש מאוד הוא פונה אל חדרו ובוכה שם, "וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק, וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם". רש"י מפרש "ויתאפק – ויתאמץ". איפוק דורש מאתנו מאמץ גדול. בהמשך, בפרשת ‘ויגש’, לפני שיוסף מתגלה לאחיו כתוב, "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק". רש"י מפרש, "לא היה יכול לסבול". יש פעמים שהאיפוק גורם לנו לסבל ממש. העניין הוא שבטבעו, האדם בנוי מהחומר הרוחני שנקרא רצון לקבל וכאשר הוא נאלץ לעצור את הזרימה הטבעית שלו ולדחות סיפוקים, זה גורם לו לקונפליקט פנימי שמייצר סבל ומצריך מאמץ והתגברות גדולים.

הפעם הראשונה בה מתגלה הרצון לקבל בבריאה, היתה באור אינסוף, במחשבת הבריאה. באותה מחשבה נבראה המלכות דאינסוף ככלי לקבלת כל התענוג שחשב הבורא להיטיב לנבראיו. אלא שהמלכות רצתה להידמות לבורא ולכן צמצמה את הרצון לקבל שלה על מנת שתוכל גם היא להשפיע כמו הבורא ממש. מלכות דאינסוף לא שינתה את טיבעה. רצון אי אפשר לבטל. היא עיכבה את עצמה מלקבל, דהיינו התאפקה מלקבל. כתוצאה מכך נקבע חוק בעולמות, אי אפשר לקבל את האור בפנימיות הכלי בלי פעולה שנקראת מסך. המסך דוחה את האור שנמשך אל הכלי והתוצאה היא כלי קבלה חדש שנקרא אור חוזר. כל אור שאנחנו מצליחים לדחות בפעולה שנקראת השפעה, מתלבש לאחר מכן בכלי כאור פנימי. לעומת זאת, אור שנמשך באופן טבעי אל הרצון לקבל גורם לשבירת הכלי. רק כאשר אנו פועלים עם מסך, מעכבים את עצמנו מלקבל, דוחים את הסיפוק המידי, רק אז אנחנו זוכים להתחבר בצורה מתוקנת להטבה שהבורא חפץ להיטיב עמנו. יוצא שאיפוק הוא כלי רוחני מהותי לחיבור נכון אל האור.

צדקתה של תמר

בפרשה אנו רואים דוגמא מצוינת של איפוק שמוליד תוצאות טובות. תמר, כלתו של יהודה, מתעברת ממנו ללא ידיעתו. יהודה אינו מכיר אותה וחושב אותה לזונה. כתשלום הוא מבטיח לה גדי עיזים. היא מבקשת ערבון ומקבלת ממנו שלושה פריטים אישיים חשובים. כעבור שלושה חודשים השמועה על הריונה של תמר מגיע אל יהודה והוא מצוה להוציא אותה לשריפה. אם היום זה היה קורה, תמר ודאי היתה מזמנת מסיבת עיתונאים וזועקת על העוולה שנעשתה לה. אלא תמר נוהגת באיפוק ובחכמה, "הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה, לּוֹ אָנֹכִי הָרָה", ורש"י מפרש, "לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". תמר התאפקה והתוצאה המידית היתה, "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי". יהודה מודה על טעותו ותמר המעוברת יולדת תאומים, זרח ופרץ. תמר זוכה להיות האמא לשושלת של משיח בן דוד. כפי שכתוב במגילת רות, "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד’ י"ח). בזכות החכמה והאיפוק של תמר היא זוכה להביא לה ולעולם אור גדול, אורו של משיח בן דוד.

מעשי השגחה

הפרשה כולה בסימן ירידה. זאת תחילת הירידה של עם ישראל למצרים. יוסף מורד לבור, נמכר לעבד ומורד למצרים. יהודה יורד מגדולתו אצל האחים ומסתבך במעשה תמר. כל מה שקורה בפרשה נראה ההפך מהטוב, נראה כמו נפילה כללית של יעקב והשבטים. מצב ביש ממש. אולם במדרש רבה כתוב, "ר’ שמואל פתח, "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת" (ירמיהו כ"ט י"א),שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח". כאמור למעלה בסיפור של יהודה ותמר, בתוך עומק העלילה של הפרשה מצמיח הקב"ה את הענף הקדוש ממנו יוצא משיח בן דוד, ומה שכל ארועי הפרשה מלמדים אותנו זה שאנחנו זקוקים מאוד ליכולת האיפוק כדי שיתבררו ויתבהרו לעינינו מעשי ההשגחה של הקב"ה.

מידת הסבלנות

הכלי של האיפוק ניתן לנו כדי לעזור לנו להשתלם במידת הסבלנות. אפשר לתת אינספור דוגמאות מחיינו עד כמה אנו זקוקים למידת הסבלנות, אבל השורש להכל הוא שכביכול אנו זקוקים לסבלנות אל מעשי ההשגחה של הקב"ה. המציאות מתגלה לפנינו חלקים חלקים, שלב אחר שלב, כמו תמונות בסרט, ולרב אנחנו נמצאים חסרי סבלנות. נותנים עצות להשגחה איך לנהל את העניינים יותר טוב. שוכחים שאנחנו לא רואים את התמונה השלמה ובטח שלא את כל הסרט.

הקב"ה הוא בעל הסבלנות. הוא יכול לחכות דורות לפני שמביא עלינו את תוצאות מעשינו. כמו שכתוב, "עשרה דורות מאדם ועד נוח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול" (אבות ה’ ב’), וכך הוא גם ארך אפיים וסובלני עם כל אחד מאתנו, לטוב ולמוטב. העניין הוא שניתנה לנו מצוה, "וּלְדָבְקָה בוֹ"(דברים י"א כ"ב), וכבר שאלו חז"ל, איך נוכל להידבק בו הרי הוא אש אוכלה, אור גדול?! והשיבו, אל תדבק בו אלא הידבק במידותיו, "מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון"(פאה ג’ א’), או בלשון קצרה, "מה הוא, אף אתה". מה הוא בעל הסבלנות אף אתה השתדל להיות בעל הסבלנות. בעל הסולם מסביר שע"י השוואת הצורה של "מה הוא, אף אתה", ניתן להידבק בבורא ממש. כדי לזכות למידת הסבלנות צריך תיקון שיעלה אותנו מעל הטבע של עצמנו. משום שכל עוד אנחנו שבויים ברצון לקבל לעצמנו נמשיך להיות כאלה חסרי סבלנות.

בריחה מהטבע

העמידה של יוסף בניסיון אשת פוטיפר מסתיימת בפסוק, "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". המפרשים שאלו מה צורך במילה ’וַיֵּצֵא’, שהרי אם ’וַיָּנָס’, ודאי שיצא החוצה משם. הרי התורה מאוד קצרנית במילים. אלא שמצאו חכמים רמז במילה ’וַיֵּצֵא’וקישרו אותה אל אברהם אבינו. אברהם אומר לקב"ה שהוא רואה במפות האסטרולוגיות שלו, במסגרת הטבע שלו, שאין הוא מוליד בנים. בתגובה כתוב, "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית ט"ו ה’). "אמר ר’ יהודה בשם ר’ יוחנן שהעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הוא שאמר לו, "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה". אין הבטה אלא מלמעלה למטה" (ב"ר פ"ז). הקב"ה הוציא את אברהם מחוץ לטבע העולם והראה לו שבמקום גבוה זה, הוא כן זוכה לבן. בזכות ה"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" של אברהם אבינו, יוסף זכה לעשות "וַיֵּצֵא"ולנוס מטבעו ומיצרו. ה"נתיבות שלום" אומר,"הניסיון של יוסף היה כל כך קשה עד שבמסגרת הטבעית של העולם הזה, בחללו של עולם, לא היה יכול בשום פנים לעמוד בו, ובאמת לא היתה לו שום עצה, רק ע"י שקפץ בזכות אבות למעלה מכיפת הרקיע ויצא החוצה מחוץ לחללו של עולם, שהתנער לגמרי מטבעיות העולם, והתרומם… למעלה מכל הטבעיות" (נ"ש וישב). על קריאת ים סוף כתוב,"הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר" (תהילים קי"ד). משה עמד על הים, עם ישראל כולו עמד על הים, והים נקרע רק כשראה את ארונו של יוסף. בזכות ה"וַיָּנָס" של יוסף "הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס"(תהילים קי"ד ג’). הים שינה את טבעו בזכות ההתגברות העל-טבעית של יוסף. אם אנחנו רוצים להתעלות מעל הטבע שלנו ולזכות לנס של קריעת ים סוף האישי שלנו, אנחנו צריכים לעשות את אותה מסירות נפש של יוסף ממש.

כל אחד יכול להתגבר

הנביא עובדיה התנבא, "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם" (עובדיה א’ י"ח). "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", לא מספיק האש של יעקב, האש אינה עולה ללא הלהבה של יוסף. בתוך כל אחד מאתנו יש יעקב ויש יוסף, אש ולהבה. עלינו להתחזק אל מול הניסיונות ולהאמין שהשלהבת העל-טבעית בוערת גם בנו. הפרשה תמיד מגיעה לפני חנוכה ועל המדליק נר חנוכה כתוב שידליק הנר ’עד שתעלה השלהבת מאליה’, שיחזיק את השמש עד שהלהבה תעלה מעצמה. בימי החנוכה כל העולמות מתנהגים בהנהגה ניסית ובימים אלו הנס הוא ממש בטבע הבריאה. כל השנה אסור לבקש על ניסים ובחנוכה זה הזמן לבקש עבור כל השנה. השכינה יורדת מתחת עשרה טפחים אצל כל אחד בד’ אמותיו. צריך התעוררות גדולה שלא לפספס את ההזדמנות – להדליק את הנרות בשמחה ובכוונת הלב, לשבת ולהתבונן בהם לפחות חצי שעה, להודות, להתפלל, ולבקש שיהיה לנו את הכח העל-טבעי לנוס מעל הטבע של עצמנו ולעמוד בכל הניסיונות באיפוק ובסבלנות.

מוקדש לרפואת הרב משה בן אסתר, אברהם מנחם בן פלורה, אפרים בן רות, זהבה בת רחל, מרים לאה בת קרן נעמי, קרן נעמי בת עפרה, איילין שילה בת מרגרט בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת משה בן מזל, עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 4.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-I

Funzing-I

תגובות אחרונות