פרשת "ויגש" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת "ויגש" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

כיצד תאוות העולם הזה הן המרחיקות אותנו מהאמונה השלמה – פרשת ‘ויגש’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

האמונה של יוסף הצדיק

הפרשה פותחת בשיאה של הדרמה בין יוסף ואחיו. במשך עשרים ושתיים שנה חזון המרכבה של האבות ותיקונו של עולם נדמה כשוקת שבורה, והנה במפגש בין יוסף ויהודה ובאיחוד מחדש של יוסף ואחיו, החזון מתגלה בשיא תפארתו. יש כאן חיבור מרגש ברמה האנושית, אולם יותר מכך יש כאן ייחוד רוחני עליון הפועל את הכנת התשתית לירידת בני ישראל אל גלות מצרים. בצמד המילים "אֲנִי יוֹסֵף", מתגלה יוסף לאחיו בזהותו האמתית ובמעמד זה מתגלה גם מדרגת האמונה השלמה של יוסף במלוא עוצמתה. יוסף מדבר עם האחים המופתעים, "גְּשׁוּ נָא אֵלַי… אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.  וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם… לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מתוך דבריו רואים את אשר בליבו. שלמה המלך אומר, "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שיה"ש ה’ ו’), והרב שיינברגר שליט"א מפרש כי בדיבורו של אדם אפשר לשמוע ולהכיר את אשר בנפשו. יוסף לא מאשים את האחים. הוא אינו תולה את כל מהלך סבלו בשום סיבה וגורם אלא אך ורק בהשגחה הפרטית. בכל מה שעבר עליו עם האחים הוא רואה רק את מעשה האלקים.

"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". "אור החיים" הקדוש מפרש, שגם כשמכרתם אותי והייתי בבור עם הנחשים והעקרבים, גם אז הייתי ‘אחיכם’, לא היתה לי שנאה בליבי אליכם כלל, "שאפילו בשעת המכר לא כהתה עין האחוה ממני". גם לאחר פטירת יעקב בפרשת ‘ויחי’ כאשר באים האחים מבוהלים מפחד נקמתו של יוסף, הוא שומע את דברי תחנוניהם, הוא בוכה ומשיב להם שוב באותה המטבע ממש, "אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם. וַיְנַחֵם אוֹתָם. וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם". אמונתו של יוסף שלמה וליבו מלא בטחון שהכל היה לטובה.

הבחירה לשתוק

יוסף הצדיק מפליא לעשות בכך שהוא שומר את כל דבר המכירה בליבו ואינו מגלה לאיש כיוון שאינו מעוניין לגרום צער לאחים ולבייש אותם. אפילו לאחיו הקטן והאהוב בנימין הוא אינו מגלה את העובדות על היעלמותו. המדרש מספר שכאשר אמר יוסף לאחיו "גְּשׁוּ נָא אֵלַי", הוא רמז לבנימין להישאר במקומו, כדי שלא ישמע אותו מדבר עימם על עניין מכירתו. לכן מיד אחרי חילופי הדברים הללו, התורה מביאה את דברי יוסף, "וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם", משום שרק בשלב זה בנימין שוב מצטרף אליהם. בספר "צרור המור" מובא בשם המדרש שיוסף שאל לבנימין בסתר, ‘מה אמרו אחי לאבי בשעה שנגנבתי מאצלכם’? והגיד לו איך הביאו הכותונת טבולה בדם, ואמרו, ‘זאת מצאנו’. אמר לו יוסף, ‘כן היה, לקחוני אנשים רעים, והפשיטו בגדי ממני, והאיש שלקח בגדי ממני הלך להחביאם במערה, ואכלו ארי, ולי מכרוני חבריו הנה’. בבחירתו לשתוק שומר יוסף על כבוד אחיו ומגלה עד כמה אמונתו חזקה שכל מה שנעשה עימו ועם אחיו הכל היה חלק מהתוכנית האלוקית.

ביטוי האמונה בין אדם לחברו

התכלית של חיינו היא להגיע לדבקות עם הבורא, לקיים מצות "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים י"א כ"ב), והאמצעים להשגת הדבקות הן המצוות וכמובן עבודת המידות, "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו"(שם). השורש לכל המצוות זה הדיבר הראשון בעשרת הדיברות,"אָנֹכִי השם אֱלֹקֶיךָ". זוהי מצות האמונה. לדעת ולזכור בכל רגע שהבורא הוציא אותנו ממצרים והוא קיים כאן בהווה כל הזמן, "אֲנִי השם לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג’ ו’). האתגר בללכת בדרכיו באמונה מגיע דוקא במצוות של ‘בין אדם לחברו’ בפרט, וביחסינו עם הזולת בכלל. בכדי לקיים את מצוות התורה כגון, "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר","לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ","וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וכו’, צריכים לאחוז במדרגת אמונה גבוהה. להיות מסוגלים לעמוד מול הזולת ולראות שהכל בא אלינו בדרך של השגחה עליונה. גם אם מישהו הרע לנו ופשע כנגדנו, גם זה מאת הבורא, ואנו מחויבים לנהוג במידות מתוקנות ובאמונה שלמה. התנהגות מתוקנת תוליד השוואת צורה עם מידות הבורא, "מה הוא משפיע אף אתה משפיע", ותוסיף דבקות בינינו לבין הבורא.

לכן כותב "בעל הסולם", "אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם להביאו להמטרה הנרצה, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית’ הוא קבוע ומסויים ואין לו תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא"כ המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה" (מתן תורה י"ד). במילים פשוטות, תגובות הזולת הן מידיות ומסוגלות לגלות לנו באיזה מדרגת אמונה אנו ניצבים.

חסרון באמונה

התבוננות פשוטה בבריאה סביבנו היתה אמורה וגם מסוגלת להוליד אמונה בלב כל אדם. יש כלל בטבע שדבר שהאדם זקוק לו ביותר נמצא הכי מצוי עבורו, כמו האויר לנשימה, ואילו דבר שהאדם אינו זקוק לו כל כך נמצא שהוא יותר נדיר, כמו יהלומים. האמונה עבור האדם היא כמו אויר לנשימה ולכן היא מצויה בכל דבר ודבר בבריאה. די להתבונן במחשבה שיש בכל דבר – בשושנה שפורחת, בתינוק שמתפתח ברחם אמו, באיברים הפנימיים שפועלים בקרבנו ללא שנעשה שום מאמץ בכך, בחילופי העונות ובגרמי השמיים התלויים ממעל… ועדיין האמונה לא שלמה ובודאי רחוקה מאותה מידת אמונה של יוסף, המקשר את כל העובר עליו ועל אחיו אל ההשגחה האלוקית. למרות שהאמונה מצויה כל כך היא עטופה בהסתרות גדולות המונעות אותנו מלחוות אותה בשלמות, ועל מקור ההסתרות כותב שלמה המלך, "לְתַאֲוָה, יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי י"ח א’). התאווה, דהיינו, הרצון לקבל לעצמנו בלבד, היא הגורם לפירוד בינינו לבין מציאות הבורא בעולם.

הכח המשחד

התורה מלמדת "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"(דברים ט"ז י"ט). בקרבנו ישנו כח משחד המטה אותנו מדרכי האמונה. הכח הזה הוא עצם החומר הטבעי ממנו נברא האדם, דהיינו הרצון לקבל לעצמו בלבד, האגואיזם. האגו הוא מכלול של רצונות אנוכיים, תאוות והשתוקקות למילוי החסרונות האישיים – כבוד, תהילה, ממון, עריות, אוכל וכו’. האדם האחוז באותן תאוות נמצא שבוי בשרות עצמו, משועבד לאותן התאוות. נמצא שכל מה שמפריע לו בדרך למילויין הוא כאוייב לעצם קיומו. לכן התאוות נחשבות ככח משחד, וככל שהתאווה גדולה יותר יש בה כח שוחד גדול יותר להטות את האדם מדרך האמת. אם אדם מכיר בריבונותו המוחלטת של בורא עולם, שהוא הוציא אותנו ממצרים ונתן לנו תורה בהר סיני, שיש כללים וחוקים בבריאה על פיהם עלינו להתנהל על מנת להגיע לתכלית ולתיקון השלם, אם אדם באמת מאמין בזה, אזי הוא מוכרח כביכול לוותר על הרבה מרצונותיו כדי להתיישר אל האמת האחת. אבל אם הוא אחוז בתאוותיו, אז הכח המשחד שבהם ימציא לשכלו מיני תירוצים אינסוף למה כן מותר לו להתנהג איך ולפי מה שהוא רוצה, ותירוצים אלו הן ההסתרות הכי גדולות על האמונה וההכרה שיש כאן בורא המצוי בכל המציאות.

לכן כותב "בעל הסולם", "כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו’, נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבע בו, והבן זה היטב" (מהות הדת ומטרתה). ככל שתפחת השתעבדותו לתאוותו כן תושלם אמונתו, וככל שתתרבה כן תשתחק אמונתו, כי כפי גודל התאווה כן גודל השוחד.

התאווה הגדולה של האנושות

מאז שחר ההיסטוריה האנושית, בכל הדורות מהראשונים ועד הדור שלנו, התאוה הגדולה ביותר היתה תמיד בענייני עריות. כשנצטוו בני ישראל על עסקי העריות נמצאו בוכים,"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" (במדבר י"א י’),  ודרשו חז"ל ב’מסכת שבת’, בוכה על עסקי משפחותיו, דהיינו על העריות שנאסרו עליהם, שזה היה קשה להם יותר מהכל. לכן גם כתוב בגמרא, "אמר רב יהודה אמר רב, יודעין היו ישראל (בעבודה זרה) שאין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין ז’). הרצון לעריות הוא שוחד כל כך קשה לאדם שיש בו הכח להביא את האדם אפילו לעבודה זרה, כפי שראינו בעניין בנות מדין בשיטים שאמרו לבני ישראל, אם ברצונכם להיות עמנו עליכם לעבוד את העבודה זרה שלנו קודם.

לכן המבחן של יוסף היה דוקא בעריות, בניסיון של אשת פוטיפר, ולכן בעמידה בניסיון זה יוסף מתעלה להיקרות יוסף הצדיק והוא משתלם באמונה שלמה. כי בהסיר השוחד מתוך עצמו, נפקחות עיני האדם למציאות הבורא, שאין עוד מלבדו. זה נקרא ביטול הישות והשגת אחדות ודבקות.

בעיית הדור

עם ישראל הצליח לשמור על אמונתו גם באלפיים שנה של גלות מרה רצופה בניסיונות קשים. אולם בדור שלנו אנו רואים התרחקות גדולה מהאמונה. היצר הרע בדור שלנו הוא ללא ספק היצר של העריות. דברים שלא היו מותרים כמעט בשום דור נהיו עניין מקובל בפרהסיה. הכל מותר, ורק כאשר נשכיל להתעלות מעל התאוות של הרצון לקבל נזכה שוב לאמונה שלמה.

מוקדש לרפואת הרב משה בן אסתר, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, אפרים בן רות, גבריאל בן רות, זהבה בת רחל, קרן נעמי בת עפרה, איילין שילה בת מרגרט בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-W

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-F

תגובות אחרונות