פרשת "ויחי" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת "ויחי" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

אמונה, בטחון ותקוה מסוגלים לפרוץ דרך המצב הסתום ביותר – פרשת ‘ויחי’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

יחסי נגלה ונסתר

בכל ספר התורה יש תמיד רווח של כמה אותיות בין פרשה לפרשה ואילו פרשת ‘ויחי’ מיוחדת. הפרשה ממשיכה ברצף את פרשת ‘ויגש’ הקודמת לה ולכן היא נקראת פרשה סתומה. רש"י מפרש, "למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", התורה מבטאת את תחילת הירידה אל עומק גלות מצרים בסתימת הרווח בין שתי הפרשות. אולם בכך התורה גם נותנת לנו רמז גדול על דרכי ההשגחה העליונה. במקום שהיה צריך להיות רווח בין הפרשות, שם כתובות המילים, "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". דוקא במקום הסתום מופיע כח התחיה של יעקב אבינו. זה שכתוב בגמרא, "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה י"ג). בטרם יורדים בני ישראל אל התהום של מצרים נוטע שם הקב"ה את כח התחיה.

התורה מדברת בארבעה רבדים – פשט, רמז, דרש וסוד – פרד"ס, ועיקרה בשני רבדים – פשט וסוד. אותו דבר החיים שלנו מתנהלים תמיד בשני רבדים – נגלה ונסתר. הנגלה זה מה שאנו תופסים בחמשת החושים שלנו והנסתר זה כל מה שמעבר. כשיעקב אבינו מברך את יוסף הוא אומר לו, "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". בפשט, יעקב מבטיח ליוסף שכאשר ינחלו בני ישראל את ארץ האבות הוא יקבל את שכם ושם יקברו את עצמותיו. הוא גם מספר ליוסף איך נלחם ולקח את שכם מיד האמורי. לענייננו, אם נתבונן בתרגום אונקולוס, נמצא שאת המילים "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" אונקלוס מתרגם ’בצלותי ובבעותי’ - בתפילתי ובבקשתי. המדרש מספר שאחרי מעשה שמעון ולוי בשכם אכן היתה מלחמה גדולה בין יעקב ותושבי הארץ ובודאי מלחמתו היתה בחרב וקשת בפועל ממש. ברובד הנגלה זה מה שהיה. אולם החרב והקשת מסתירים את כלי המלחמה האמתיים והתרגום מגלה לנו את הנסתר. עוד לפני צאתו למלחמה יעקב כבר פעל את הנצחון בתפילתו ובבקשתו. חשוב לזכור תמיד שהעולם הזה פועל ברובד התוצאות. בתפילה ניתנה לנו האפשרות לשנות את הדברים בשורשם, ברובד הנסתר. התפילה היא כמו הפתילה שבנר, זה אותן האותיות. אם נתבונן בנר נגלה שהשלהבת אינה נוגעת בנר, הפתילה היא זאת שמחברת את החומר של הנר עם הלהבה. כך גם ברוחני התפילה מחברת את העולם הנגלה עם העולם הנסתר.

סוד האחדות בדור האחרון

לפני פטירתו יעקב אוסף את בניו סביבו להודיע להם את אשר יקרה אותם בדור האחרון, "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". רש"י מפרש, "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים". בפשט התורה יעקב לא מתנבא על הקץ אלא הוא מוכיח ומברך את בניו בדברים שונים. אולם, למרות דברי רש"י שנסתלקה שכינה מיעקב, בתוך דברי יעקב נסתרים סודות גדולים על הזמן של גמר התיקון. בגמרא כתוב על זמן הגאולה, "זכו אחישנה, לא זכו בעתה"(סנהדרין צ"ח). בתוך ההסתרה שבפשט הדברים מתגלה אחד הסודות החשובים ביותר של עם ישראל בדור הגאולה. יעקב אבינו אומר לבניו, אם תראו באחרית הימים שלא זכיתם ל"אחישנה", שהקץ עוד רחוק והצרות קשות מנשוא, אז "האספו", "הקבצו", תתאגדו יחד באחדות פשוטה ועי"ז תוכלו להביא את אורו של משיח. כמו שנאמר, "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח לוֹ"(הושע ד’ י"ז). אפילו אם הם כולם עובדי עבודה זרה אבל הם מאוחדים, אני בא וגואל אותם. יעקב מגלה לבניו שהדבר החשוב ביותר לבורא עולם זאת האחדות בינינו, אחדות פשוטה ותמימה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

אמונה וקנאה לא הולכות ביחד

לפני פטירתו יעקב מברך את מנשה ואפרים בניו של יוסף שנולדו לו במצרים. אולם הוא מסכל את ידיו ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ושמאלו על ראש מנשה הבכור. במעשה זה יעקב מחזק את מסר חשיבות האחדות. יעקב מברך אותם בברכות ואומר, "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", והתורה מדגישה, "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". אפרים ומנשה זכו שבכל ערב שבת כאשר אב המשפחה שב אל ביתו מבית הכנסת הוא מברך את ילדיו בברכה שלהם. ה"בני יששכר" מתרץ מדוע זכו במעלה מיוחדת זו אפרים ומנשה, "שיעקב אבינו העמיד לפניו שני אחים, והראה לעין כל שהוא מחשיב את הקטן יתר על הגדול, והנה הגדול אינו מקנא בקטן ולא כלום, ולאידך, הקטן אינו מתגאה על הגדול. אכן על כגון אלו נאמר ‘בך יברך ישראל’ – להיות כאפרים ומנשה באחדות הגמורה, ללא גאוה וללא קנאה". מוסיף ה"אגרא כלה", "זכו אפרים ומנשה בזכות אמונתם האיתנה". האמונה השלמה שמה שמגיע אלי שייך לי ומה שאינו מגיע אלי, לא שייך לי, והכל על פי ההשגחה.

ישועה קודמת לצרה

כבר הזכרנו שאצל הקב"ה הרפואה קודמת למכה ובברכת אפרים ומנשה ניתן לזה חיזוק גדול. אומר ה"קדושת לוי", רבי לוי יצחק מברדיטשב, "השם יתברך מקדים רפואה למכה, וכוונתו בהצרה רק בשביל הישועה שישלח אחר כך". זאת אומרת שע"י הצרה האדם נעשה לכלי ראוי עבור השפע שהכין לו הבורא מבעוד מועד. כל תכלית הצרות והניסיונות ברובד הנגלה היא על מנת שנכין את הכלי שלנו לקבלת השפע והישועה המוכנים לנו. ה"קדושת לוי" מפנה את תשומת לבנו לכך שהשם של מנשה רומז על הצרה, "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", והשם של אפרים מרמז על הישועה, "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". יעקב מחליף את אפרים הקטן במנשה הבכור כדי ללמד אותנו על ההנהגה של הקב"ה, לגלות את סדר הופעתם של הדברים בחיינו. מה שאנחנו צריכים זה להתחזק באמונה ובבטחון שמאחורי רובד התוצאות, מאחורי רובד הייסורים והניסיונות, עומד רובד הסיבות והישועה כבר מוכנה וממתינה לנו שנגלה אותה.

הסתר וגילוי של השם הקדוש

מתחילת פרשת ‘מקץ’, בכל פרשת ‘ויגש’ ובחצי מפרשת ‘ויחי’, לא נזכר שם הוי’ה הקדוש. 318 פסוקים, רצף הפסוקים הארוך ביותר בתנ"ך ללא שם הוי’ה, השם המפורש המעיד על הרחמים וההטבה של הבורא. עד שבאמצעה של פרשת ‘ויחי’, כאשר יעקב מברך את בניו, הוא מברך את דן ואומר לו, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה". כאן חוזר שם הוי’ה ומתגלה. זהו פסוק מפתח בהבנת עבודת האמונה שלנו וכמו שנראה, בהבנת הסוד של היציאה מכל הצרות והיציאה מקשיי הגלות האחרונה.

בכל יום בתפילת שמונה עשרה, שלוש פעמים ביום אנו מבקשים, "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנוּ תָרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ (וְצִפִּינוּ) כָל הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה השם מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה". התקוה והציפיה לישועת השם היא חלק עיקרי בחיי היהודי. מידת הציפיה נמדדת על פי מידת האמונה. אם מישהו אומר שהוא יבוא בזמן מסוים, דרגת הציפיה לבואו תלויה בכמה אנו מאמינים לאותו אדם. עומק הכוונה שלי בתפילה לישועת השם תלויה בכמה אני מאמין שהשם נוכח ושומע את תפילתי. בדיוק את זה בא יעקב אבינו ללמד. המדרש מספר שכאשר נכנסו השבטים להתברך מפי יעקב, נכנס דן בראש שפוף כיוון שרק בן אחד היה לו ושמו חושים ובן זה היה חרש. אמר יעקב לדן, אל תתייאש, קוה אל השם, התחזק בבטחון ואמונה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם". כאשר בני ישראל יפקדו במדבר נגלה כי בנימין שהיו לו עשרה בנים, מניין שבטו יגיע לשלושים וחמישה אלף איש, ואילו דן שהיה לו כאמור רק בן אחד, מניין שבטו יהיה שישים ושתיים אלף איש. ללמד אותנו את כוחה של תקוה לישועת השם. ללמד אותנו לראות שרב הנסתר על הנגלה, שאדם לעולם לא יגיד נואש אלא יתחזק בכח הבטחון והתקוה.

הכל תלוי בקיווי

החיים שלנו תלויים במידת הקיווי. המדרש מלמד, "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַכֹּל בְּקִוּוּי… יִסּוּרִין בְּקִוּוּי… קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם בְּקִוּוּי… זְכוּת אָבוֹת בְּקִוּוּי… תַּאֲוָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא בְּקִוּוּי… סְלִיחָה בְּקִוּוּי"(ב"ר צ"ח י"ג). מסביר ה"נתיבות שלום", "דברי המדרש ‘הכל בקיווי’ מחדשים לנו שכוח הביטחון הוא מפתח לכל השערים, הן כאשר יהודי סובל ייסורים קשים ומרים ואינו רואה לפניו שום מוצא, והן כאשר יהודי חפץ להגיע לקדושת השם ולתאוותו של עולם הבא- ליהנות מזיו השכינה, הכל בקיווי, אמונה וביטחון הם המפתח הפותח את כל השערים". הלב של היהודי מלא באמונה ובטחון. הבעיה היא שהלב מכוסה בשכבות של הסתרה, קליפות, פחדים ושאר רשמים של חיים. תכלית הניסיונות והייסורים היא לנער את לבנו ולעורר את הפניה הישירה אל השם, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם", להורות לנו שיש רק כתובת אחת למילוי כל חסרונותינו ומאוויינו.

אי אפשר בלי "לישעותך"

הרמח"ל פותח את "מאמר הקיווי" שלו בהסבר קבלי על מבנה הבריאה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר. כְּתִיב, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" (בראשית א’ א’), אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה. אֵין הַצִּמְצוּם עָשׂוּי כִּי אִם לְצַפּוֹת שְּׁיִכְנוֹס בּוֹ קַו אֵין סוֹף ב"ה, וְזֶה קַו – לְשׁוֹן קִוּוּי וּתְשׁוּקָה", ונסביר בקצרה את דבריו. בתחילת הבריאה היה אור אינסוף ממלא את כל המציאות. מתוך הרצון של הבורא להיטיב לנבראיו נבראה מציאות של כלי אינסופי לקבלת השפע. הכלי נברא מלא באור. אולם אותו כלי אינסופי, מלכות דאינסוף, השתוקק להידמות לבורא בתכונת ההשפעה ולכן עיכב את עצמו מלקבל את האור. כיוון שאין כפיה ברוחניות הסתלק כל האור ונברא עולם הצמצום, כלי ריק מאור. אל תוך החלל הזה השתלשלה הארה חדשה, קו של אור מאינסוף עד נקודת העולם הזה, הנקודה האמצעית. הקו הזה נקרא עולם אדם קדמון ועליו השתלשלו כל יתר העולמות. לענייננו במאמר זה, כל הבריאה היא בצורת קו וההנהגה של הקו זה שאני מקבל אור בהתאם לכמה שאני משפיע. בהמשך המאמר אומר הרמח"ל, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" – לַעֲשׂוֹת קַוִּים". כשאדם מקוה הוא עושה קו מהנקודה שלו אל מקור השפע, ממש על הדרך בה השתלשלה הבריאה, ודרך הקו הזה הבורא יכול להשפיע לו את כל מה שהוא זקוק לו. מוסיף הרמח"ל, "הַמְּקַוֶּה הוּא מַמָּשׁ בּוֹקֵעַ בְּקַו תִּקְוָתוֹ, וְעוֹשֶׂה נֶקֶב וְסֶדֶק לַעֲלוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם". התקוה עושה כלי לישועה מפני שהקו הוא עצם מבנה הבריאה כולה, וכשהאדם מכוון את קו התקוה שלו אל המקור הנכון, כפי שכותב הרמח"ל, "לָזֶה הַשֵּׁם הֲוָיָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַכֹּל, צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַתִּקְוָה, וְלֹא לְשׁוּם כִּנּוּי", אז ישועתו בודאי קרובה לבא.

התמדה בקיווי

המדרש "ילקוט שמעוני" מחדד את חשיבות הקיווי ככלי עבודה תמידי, "אין ביד ישראל אלא הקיווי… שמא תאמר, עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, תלמוד לומר, "קַוֵּה אֶל השם, חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל השם" (תהלים כז, יד). קיוויתם ולא נושעתם? קוו ושובו וקוו. ואם תאמר עד מתי נקווה? כתיב, "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל השם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קלא). כאמור, שורש הקיווי בברכת יעקב אבינו לבנו דן. שם גם מתנבא יעקב על מעשה שמשון שיצא משבט דן. שמשון שיעמוד בסוף ימיו מנוקר עיניים קשור בידיו ורגליו אל עמודי הענק של מקדש הפלישתים. ברגעים אלה זועק שמשון אל השם שיתן לו עוד פעם אחת כח, שימציא לו ישועה, ו"הַמְּקַוֶּה הוּא מַמָּשׁ בּוֹקֵעַ בְּקַו תִּקְוָתוֹ, וְעוֹשֶׂה נֶקֶב וְסֶדֶק לַעֲלוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד". זעקת שמשון היא הזעקה של כל אחד מאתנו שנקלע אל מבוי סתום, מקום שבו רק ישועת השם יכולה לעזור. יש בה את הכח שיכול להאיר גם את ההסתרה הכי גדולה, אפילו את ההסתרה שבתוך ההסתרה. שמשון משיב אל לבנו את המסר שלא להתייאש לעולם. אלא, "קַוֵּה אֶל השם, חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל השם" (תהילים כ"ז).

סוד הגאולה בציפיה

כשאדם נפטר מהעולם הזה הוא עולה ועומד בפני בית דין של מעלה ושם שואלים אותו שאלות שונות. הגמרא אומרת, "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפרייה ורביה? צפית לישועה?" (שבת ל"א). השאלה הרביעית בחשיבות היא "צפית לישועה?". דהיינו, האדם מצווה לצפות לישועה, לעשות את הקו, את הפתילה שמקשרת את העולם הגשמי עם שורשו הרוחני, את הגלוי עם הנסתר. תקוה היא לא רגש סתמי שהאדם מרגיש אותו או לא. תקוה היא כלי עבודה רוחני חשוב שישאלו כל אחד מאתנו האם השתמשנו בו בעולם הזה. התקוה יכולה להוציא כל אדם מכל מצב, כפי שכותב הרמח"ל, "הַמְּקַוֶּה אע"פ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מַעֲשִׂים טוֹבִים לֹא יֵבוֹשׁ… וְזֶה כִּי יֵשׁ לַדָּל תִּקְוָה, וּמִי שֶׁהוּא דָּל מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה… הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בְּגֵהִינֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ…", וזה גם הסוד שמגלה יעקב לבניו על הדור האחרון. כפי שאומר "המגיד מקוז’ניץ", "בפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם" ניבא יעקב על הגאולה העתידה ולכן נתגלה בו שם הוי’ה". מסביר ה"נתיבות שלום", "מי שיש לו אמונה ובטחון בהשי"ת והוא מקוה ומצפה לישועת השם, הריהו משיג הכל בקיווי אע"פ שאינו הגון ואינו כדאי, שע"י קיווי ניצול מיסורין וזוכה לסליחה וחנינה וכו’, וזה גם נבואת יעקב אבינו על הגאולה, דאף אם לא יהיו כדאים וראויים לגאולה, אם יקוו לגאולה ימשיכו ע"י הקיווי את הגאולה העתידה". זה שתרגם יונתן את הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם" - "לפורקניה דמשיח בן דוד דהוא עתיד לפרוקיה ית בני ישראל ולאפקותהון מגלותא לפונא סכיאת נפשי". בזכות הציפיה תבוא הגאולה השלמה ב"ב.

מוקדש לרפואת הרב משה בן אסתר, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, אפרים בן רות, גבריאל בן רות, זהבה בת רחל, קרן נעמי בת עפרה, בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 4.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-Fl

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-F1

Funzing-Fl

תגובות אחרונות