פרשת "בהעלותך" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת "בהעלותך" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

מציאת הרצון שמסתתר מתחת פני המציאות של חיינו וחיבורו לתכלית הנכונה

בין פורענות לפורענות

הפרשה גדושה בעניינים שונים, עמוסה כמעט כמו החיים שלנו בדור הזה. שמה ניתן לה על שם המצוה שפותחת אותה, "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", ואפשר שהעלאת הנרות במנורה היא העליה הגדולה לפני כל הפורענויות המסופרות בה. במרכז הפרשה מופיעים שני פסוקים חשובים מאוד, "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, קוּמָה השם, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה השם רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", את הפסוק הראשון אנו אומרים בעת הוצאת ספר התורה בבית הכנסת, ואת הפסוק השני אומרים בהחזרתו. בספר התורה שני הפסוקים עטופים בשתי נונין הפוכות, כמו סוגריים גדולות סביבם, נ’ מלפנים ונ’ נוספת מאחור. אומרת הגמרא, "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה… ועתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה" (שבת קט"ו). שני פסוקים בודדים אלו נחשבים גם כספר בפני עצמו. חשיבותן גדולה עד אין קץ משום האור הגדול שטמון בהם.

בסיפור הפרשה עצמו כתובות רק שתי פורעניות אחרי הפסוקים הנ"ל, משום שהפורענות שבאה לפניהם נסתרת במילים, "וַיִּסְעוּ מֵהַר השם". הרמב"ן אומר,"עניין המדרש הזה, כמבואר באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ‘ויסעו מהר השם’, שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר השם, וזוהי פורענות ראשונה". העם בורח בשמחה מהר סיני פן תכבד עליו העבודה. לאחר הפסוקים הנ"ל מסופרות בגלוי שתי הפורעניות הנוספות, "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי השם"ומיד לאחר מכן, "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה… מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". חכמים אמרו, באה פרשה זאת להפריד בין פורענות לפורענות מפני ששלוש פורעניות ברצף זו כבר חזקה, והתוצאה שלה חמורה הרבה יותר. גם כך, העונשים היו קשים – על המתאוננים, "וַיִּשְׁמַע השם, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ השם, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה", ועל המתאווים,"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם, טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף השם חָרָה בָעָם. וַיַּךְ השם בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה", וכל העניין דורש התבוננות עמוקה בטבע התנהגותו של העם ובסיבת עוצמת התגובה משמיים.

הטוב והמיטיב

הרב אשלג, בעל הסולם, סיכם והניח את כל חכמת התורה ופנימיותה בשפה פשוטה שמתרגמת את כל התנועות בבריאה לשפה של רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע. בספרו מתן תורה הוא מסביר את טבע הבורא בהיגיון פשוט, "ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית’ אשר הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם אשר יגרום למי איזה צער של משהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראינו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל" (החומר של הנברא), פירוש שמתוך שלהוט (האדם) אחרי קבלת טובה מה שהוא להשלמתו עצמו (למילוי חסרונו), והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו (רע ראשי תיבות ‘רצון עצמי’), הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו"(מהות הדת ומטרתה), וממשיך, "מתוך שהבורא ית’ מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואין לו צורך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא, שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחי’ של "רצון לקבל" ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא. וזהו פשוט בתכלית הפשטיות"(שם), ומסיים, "אם כן בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו ית’ טובות בלבד, הרי שברא את הבריות, רק כדי להטיב להם. נמצאנו למדים, שיש לו ית’ "רצון להשפיע" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית’. ועל כן גדרנו אותו ית’ בשם "הטוב המוחלט" (שם). למעשה כל סיפורי התורה, כל החוקים והמשפטים, כולם מדברים על מערכת היחסים בין בורא לנברא, על היחס והחיבור הנכון בין רצון לקבל ורצון להשפיע.

שורש הפורענות

בפרשה הזאת משהו משבש את הקשר בין בורא לנברא, בין עם ישראל לקב"ה. המשהו הזה הולך אתנו כבר הרבה מאוד זמן והגיע העת להביט לו בעיניים. חכמים אמרו, בכל מקום שמדובר על האספסוף או על העם סתם, מדובר על הערב רב. גם כאן בפרשה מדובר על אותה קבוצה של קוסמים ומכשפים מצריים שהצטרפה אל עם ישראל בצאתם ממצרים, "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות י"ב ל"ח). דור המדבר נקרא דור דעה ומשה רבנו שורשו בספירת הדעת. הערב רב הם האחוריים של הדעת, הקליפות מצד הדעת, ולכן משה רבנו התעקש לצרפם לעם ישראל כי חשב שיוכל לתקן אותם כגרים. אולם הערב רב הם אלו שהראו לעם ישראל את תמונת הדמיון של משה על הר סיני שכאילו נפטר מהעולם ולכן בושש לרדת מההר, ובכך שכנעו את עם ישראל לעבוד את עגל הזהב. כשמם כן הם, תמיד הכניסו ערבוביה בדעת הנקיה של ישראל. הם זרע הפורענות שערבב את דעתם של בני ישראל גם בפרשה הזאת.

כיום אין לאף אחד ידיעה ברורה מיהם הערב רב, אבל כח הקליפה שלהם עדיין פעיל בתוך עם ישראל, בקרב כל אחד ואחד מאתנו. הוא מתבטא בתמונות דמיון וטשטוש שעולות לכל אחד במהלך חיי היומיום, תמונות מבלבלות שמרחיקות את האדם מהדעת הבהירה. הדרך היחידה להילחם בכח הערב רב שבקרבנו היא להתחזק בלימוד התורה ולחפש הכוונה ודרך ממנהיג אמת שבדור. כל כך חמורה ההשפעה של הערב רב עלינו שהגאון מוילנה בפירושו לפסוק, "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ"(שיה"ש ב’ י"א) שואל, מתי עתידה (פרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן") לחזור למקומה? ועונה, כאשר תסתיים הגלות ויסתיים שלטון הערב רב. דהיינו, שהערב רב קשין יותר לישראל מאומות העולם. שהם כגשם הטורד את ישראל, וכאשר הסתיו יעבור והגשם יחלוף, תשוב בעזרת השם פרשה זו למקומה ויתקיים "שׁוּבָה השם רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". קליפת הערב רב פועלת כדי ליצור פירוד בין עם ישראל לקב"ה, לערבב את דעתנו שלא נבחין ונבדיל בין טוב לרע, בין חשוב ללא חשוב, בין עיקר לטפל. בצורה זאת ניתן גם להבין את הפורעניות בפרשה וגם את הפורעניות השונות בחיים שלנו.

טבע התלונות

הרמב"ן מסביר את תלונות העם, "והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר, מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו… כי היו כואבים ומצטערים, כבר הזכיר וספר החטא ואמר כמתאוננים, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה’, שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם…" (במדבר יא א). הרמב"ן מדגיש שהיה להם ללכת אחרי השם בשמחה ובטוב לבב, כראוי לטבעו של הבורא הטוב והמיטיב. בהמשך התורה בפרשת ‘כי תבוא’ מופיעה רשימה של קללות נוראיות ובסופה מופיעה הסיבה לבואן של כל הקללות, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת השם אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב"(דברים כ"ח מ"ז). צריך להבין את חומרת הענין ולמה המתאוננים קיבלו עונשים קשים כל כך על שלא הלכו בשמחה.

דבקות או פירוד

תכלית העבודה בתורה ומצוות היא מצות, "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים י"א כ"ב), וידוע הסיפור על אותו גר שבא לפני הלל הזקן וביקש ללמוד את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אמר לו הלל, "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" (שבת ל"א). הגר ביקש ללמוד כלל אחד שיוכל להתנהג לפיו וידע מה לעשות ומה לא לעשות. המגיד ממזריטש מפרש את הדברים, שאכן הכלל של כל התורה הוא "דעלך סני לחברך", דהיינו "כל מה ששנוא להתחברותך ולדבקותך בקב"ה, אותו לא תעשה". מסביר ה"נתיבות שלום","וזה יסוד היסודות של תורת החסידות, שכל דבר נמדד בחשבון הזה, אם זה מקרב להשם יתברך או שמרחק מהשם יתברך". לפני כל מעשה, לפני כל דיבור, על האדם הרוחני לבחון את עצמו טוב האם זה מקרב אותו או מרחיק אותו מהבורא. כפי שמסביר בעל הסולם, פירוד הוא תוצאה של שינוי צורה. דהיינו, כשאני פועל מתוך הרצון לקבל לעצמי. לעומת זאת, דבקות היא תוצאה של השוואת הצורה, כשאני פועל מתוך הרצון להשפיע. זה גם מסביר את דברי רש"י על המתאוננים, "אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום". אותה קבוצה חיפשה תירוצים לפרק את החבילה ולהיפרד מהדביקות בקב"ה.

לעומתם מוצאים בפרשה קבוצה אחרת. אלה שהיו טמאי נפש בזמן הקרבת קורבן הפסח, "בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן… וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ". אותם טמאי נפש הביעו רצון הפוך לזה של המתאוננים, "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן השם בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אותם אנשים לא ויתרו וכל רצונם היה להידבק בקב"ה יחד עם כלל ישראל. בזכות רצונם ניתנה מצוה נוספת לעם ישראל, פסח שני, "כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ". הם לא ויתרו על הדבקות בזעקתם, "לָמָּה נִגָּרַע", וזכו להתקרב חזרה עם קורבן פסח שני. אלה לעומת אלה, רצון לפרק את החבילה ורצון בלתי מתפשר לשמור עליה.

מהות החטא ועונשו

אף אחד אינו מושלם, כולם נופלים בכל מיני עבירות וחטאים, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז’ כ’), ובמיוחד בדור שלנו, בגודל ההסתר והבלבול, בשליטת הערב רב מבפנים ומבחוץ. לכן חשוב להבדיל בין חטא בשוגג לבין הרצון להיפרד מעל הקב"ה. כתוב, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל. השם אֱלֹקָיו עִמּוֹ" (במדבר כ"ג כ"א). שואל ה"נתיבות שלום", "כלום משוא פנים יש בדבר? והלא אמרו חז"ל "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו" (בבא קמא נ’), ומשיב, "והנה יהודי אפילו בשעה שהוא חוטא, השם אלוקיו עמו, שלבו שבור ונקרע בקרבו על שהוא עובר על רצון השם ומתרחק ממנו ית’, ורק שאין בכוחו לפרוש כי גבר עליו יצרו, ואם כן הרי אינו מתנתק מהשי"ת אפילו בשעה שחוטא, שגם אז לבו שבור". זאת אומרת כל משמעות החטא היא במידת הניתוק מבורא עולם. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע", ר"ע זה ראשי תיבות של ‘רצון עצמי’, בחינת עבודה זרה של אגואיזם. המתאוננים לא פעלו רק פעולה רעה בשוגג, אלא ביקשו רע. ביקשו להגדיל את הכח שמעצים את שינוי הצורה ונמצא כהחוצץ המפריד הכי גדול בין האדם לבורא.

הרצון תחת הרצון

כתוב,"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה". הרי בשר היה להם, צאן ובקר לרב. אלא שביקשו תאוה, התאוו לעורר את התאוה בקרבם. המן שאכלו היה מזון כל כך זך שלא היה נשאר ממנו פסולת בגוף, לא מותרות, ולא התעוררות של תאוות. האספסוף רצו לאכול בשר שמעורר את תאוות הבשרים. על זה נאמר, "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ". רש"י מפרש, "משפחות, משפחות, נאספים ובוכים, לפרסם תרעומתן בגלוי. ורבותינו אמרו, למשפחותיו, על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם". עם ישראל קבלו תורה ועכשיו נמצאו בוכים על ציוויה, שלא יכולים לעשות ככל העולה על רוחם וככל אשר תאווה נפשם. זאת אומרת שהבשר היה רק תירוץ לרצון האמיתי שהסתתר בתוך דבריהם ועורר עליהם עונשים כה חמורים.

ממש כך ניתן להבין גם את הסיבה לכל העונשים המוזכרים בפרשת כי תבוא, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת השם אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב"(דברים כ"ח מ"ז). הרב הקדוש מאפטא אומר,"תכלית הבריאה ותכלית עבודת השם שהיהודי יהיה שמח ושבע רצון מהנהגת הבורא". אולם איך אדם יכול להיות שמח ושבע רצון מהנהגת הבורא עמו, אם בתוך ליבו שוכן רצון הפוך לרצון הבורא. לכן הפסוק אומר, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ". העונש הוא לא על חוסר השמחה, העונש הוא תוצאה של מה שמסתתר "תַּחַת" החוסר שמחה. הקב"ה מזמן לנו דברים נפלאים בחיים, אלא שהאדם עסוק בלעורר את התאוות שלו, את הרצון לקבל לעצמו, האגואיזם שאינו מסתפק בכלום ואינו מסכים עם הנהגת הבורא עמו. כדי להיות בשמחה ובטוב לבב צריך לקיים את דברי המשנה באבות, "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו"(אבות ב’ ד’), אז תהיה בהשוואת הצורה ודבקות עם מקור הטוב והשמחה. אם כך, במקום שאין בנו שמחה על הנהגת הבורא עמנו, צריכים אנו לבדוק מה נמצא "תַּחַת" החוסר שמחה, מה פועל בתת מודע של הרצון שלנו, ואיך ניתן לשוב ולהתחבר בפשטות לבורא הטוב והמיטיב.

מוקדש לרפואת אברהם מנחם בן פלורה שושנה, אפרים בן רות, גבריאל בן רות, שרון בן ורה, וילמה בת רחל, ברכה בלה בת לאה, לונה לבנה בת אסתר, קרן נעמי בת עפרה, בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל, מרדכי אריה בן משה ז"ל ת’נ’צ’ב’ה

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (לדירוג הכתבה)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-I

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-F1

Funzing-F

תגובות אחרונות