פרשת "חוקת" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

פרשת "חוקת" – בדרך הקבלה והחסידות / עריכה: דוד אגמון

חיבור האמונה השלמה נמצא במקום בו אנחנו מתחילים להכיר בזה שאנחנו לו מבינים הכל

אי הידיעה

האדם מחפש תשובות, מחפש להבין את המציאות, את הבריאה, את הדברים שקורים לו בחיים. זה טבעי, ואפילו גם רוחני. אלא שהפרשה באה ללמד אותנו, "לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם"(ישעיהו נ"ה ח’). יש הרבה דברים שהשכל האנושי המוגבל אינו יכול להבין ולתפוס כלל, לא ברובד התורה והמצוות ולא ברובד מציאות החיים. בחכמת הקבלה מחשבת הבורא נקראת אור אינסוף. השם אינסוף מעיד על כך שאין שם גבול, צמצום וסוף כלשהו. כל המציאות, כל הזמנים, כל הנבראים וכל מקריהם כבר כלולים שם באותה המחשבה. מובן שנברא גשמי שכל מציאותו מורכבת מהתחלות וסופים אינו יכול לתפוס מציאות של אינסוף. בנוסף, ברור שמחשבת הבורא אינה הבורא עצמו, אשר בו אין לנו תפיסה ודיבור כלל. על כן, למרות שנאמר, "דַּע אֶת אלֹקי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א’ כ"ח ט’), ישנם דברים וישנם מקרים רבים שאותם פשוט לא נוכל להבין. ה"מצודת דוד" אומר על פסוק זה, "חקור בשכלך לדעת אותו, ואם תקצר השכל, עם כל זה, לא תעזבנו, כי אלקי אביך הוא, וסמוך על הקבלה, כי בודאי האב מעמיד את בנו על האמת". זאת אומרת, האדם כן מצווה לחקור עם השכל עד גבול יכולתו, אלא שחשוב לזכור שבמקום שנגמרת ההבנה, יש להאמין שאם ימשיך לעבוד נאמנה, בורא עולם יעמיד אותו על האמת. זה המקום בו מתגדלת האמונה התמימה של האדם.

לא מבינים

הפרשה פותחת, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה השם לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". התורה לא אומרת, "זאת חוקת הפרה", אלא, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", מפני שיש כאן משהו שהוא כולל ועמוק יותר מאשר רק מצוה אחת. שלמה המלך החכם באדם, עם כל חכמתו, כשהגיע למצוה זאת אמר, "אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז’ כ"ג). אפילו הוא מצא את קצה גבול יכולת ההבנה שלו. לכן רש"י אומר על מצוה זאת, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה". כתוב במדרש על גוי אחד שבא לפני רבן יוחנן בן זכאי ושאל, "דברים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו ב’ וג’ טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת!". אותו גוי השמיע את דבריו של הרשע מההגדה של פסח, "מה העבודה הזאת לכם?". רבן יוחנן השיב לו, "ראית מימיך אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים לו? אמר לו: מביאים 3 עיקרים ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך, הרוח הזו רוח טומאה היא… מזים עליו מי נדה והוא בורח". לאחר שיצא הגוי, באו תלמידיו בתמיהה ושאלו, "רבינו, לזה דחית בקנה. לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. שכתוב: "זאת חוקת התורה"(במדבר רבה). יש מצוות שניתן להבין אותן בשכל, כמו כיבוד הורים, ויש מצוות שבהן זאת בחינה של חוקת המלך ואין רשות להרהר אחריהן. למרות שגם המצוות המובנות בשכל, כבר נאמר עליהן, "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהילים קי"ט צ"ו), גם את מה שניתן להבין, בעומק של הדברים אין לנו הבנה. אור החיים הקדוש אומר, כשהגיע שלמה המלך לפרה אדומה וראה שאי אפשר להבין את העומק של פרה אדומה, התחיל להסתכל גם במה שהוא הבין, ואז הוא הבין שגם את מה שהבין בעצם לא הבין. המקום הזה ששם מבינים שאי אפשר להבין, זה המקום שבו זוכים לשיפלות, ענוה ואמונה.

ציר הבטחון וההשתדלות

אמונה היא כח הנרכש על ידי התבוננות עמוקה ועמידה בניסיונות החיים. חיי האדם המאמין נעים על הציר המחבר בין בטחון בבורא לבין השתדלות האדם. גודל ההשתדלות שהאדם צריך לעשות בענייני העולם הזה היא פועל יוצא של מידת האמונה והבטחון שיש לו, עד לאיזו מדרגה הוא בוטח בבורא עולם שהוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. מסופר על חזקיהו מלך יהודה, כשבאו צבאות אשור על ירושלים, אמר, "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה" (איכה רבה ד’ ט"ו), וכך היה. חזקיהו הצדיק הלך לישון ובבוקר קמו ומצאו את כל הצבא הגדול של אשור ללא רוח חיים, "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ השם וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב’ י"ט ל"ה). באותו ענין רואים אצל יעקב אבינו שנמנע מלעשות השתדלות גדולה מדי כדי שלא תיפגם מידת הבטחון שלו. לכן אמר לבניו, אם כבר נגזר עלינו לבא לפני שליט מצרים ולשבור שם את הרעב, "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג י"א). למרות שנהוג להביא מנחה גדולה לפני המלך, הדגיש יעקב שיהיה מעט, כדי לראות ולהראות שאין הוא בוטח בבשר ודם וגם לא בהשתדלותו עצמו, אלא רק במלך מלכי המלכים. לפני כל מעשה ומעשה כדאי לאדם לעצור ולהתחזק במידת הבטחון ולהתבונן האם הוא בוטח במעשיו והשתדלותו או שבאמת משליך על השם יהבו. כמו שכתוב, "הַשְׁלֵךְ עַל השם יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ"(תהילים נ"ה כ"ג). יש מצב בו השתדלות יתר גורמת לבטחון בעצמי, באגו שלי, ואז צריך למעט במעשים ולהתחזק בבטחון, ויש מצב בו נראה שלמרות כל המעשים יש לנו בטחון וידיעה שזאת רק השתדלות מצדנו, אז נוכל להוסיף מעשים. בכל צעד וצעד חיי האמונה הם מסע של איזון בין השתדלות ובטחון.

הכאה כפולה במי מריבה

בפרשה זו מרים הנביאה הולכת לעולמה וכיוון שהבאר שהשקתה את העם היתה להם בזכותה, מסתלקת גם הבאר. מיד, "וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה", כי לא היה להם מים לשתות. משה מצטווה לקחת את המטה ולהקהיל את העדה, "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". משה בא בדין ודברים עם העם ואומר להם,"שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", ובמקום לדבר, מכה את הסלע פעמיים. בעבור מקרה זה נענש משה שלא להיכנס לארץ ישראל, והתורה מדגישה, "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". העניין הוא שמשה רבנו לא רק מכה במקום לדבר, אלא שהוא מכה פעמיים. אם נמדוד את המעשה על ציר ההשתדלות והבטחון, נראה שעל פניו יש כאן יתר השתדלות. ובכן, קשה לומר שמשה רבנו סבל מחוסר אמונה ובטחון ולכן נפל להשתדלות יתר. אלא, שבמעמד הוצאת המים מהסלע רצון הבורא היה לרומם את מדרגת הבטחון של העם כולו לקראת הכניסה לארץ ישראל, על מנת שיוכלו לרשת אותה בנקל. כיוון שבהכאה הכפולה חשף את דעתו על מדרגת האמונה של העם, נענש שלא להביא "אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

ארץ של אמונה

כתוב בספרים הקדושים שעיקר הרשות לרשת ולשבת בארץ ישראל היא בזכות מידת הבטחון. על זה אמר דוד המלך, "בְּטַח בַּהשם וַעֲשֵׂה טוֹב. שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תהילים ל"ז ג’). ה"נתיבות שלום" מסביר, "שמכח, בטח בהשם, זוכים לשכון ארץ", וזוכים לרעות באמונה כמו צאן הבטוח ברועה המנהיג אותו. ארץ ישראל אינה ככל שאר הארצות. הארץ הזאת מגיבה להתנהגות היושבים עליה. כמו שנאמר, "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" (דברים י"א י"ג-י"ד), הגשם יורד בהתאם לקשר בין עם ישראל לקב"ה. עוד כתוב, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ"(ויקרא כ’ כ"ב). הארץ הזאת דוחה את מי שלא פועל על פי החוקים הרוחניים שלה. ארץ ישראל נועדה להשפיע שפע לכל הארצות. כאשר יושביה משווים את צורתם אליה, דהיינו חיים חיי השפעה, אז ניתנת להם הרשות לשבת בה. אולם כדי שאדם ישפיע הוא צריך להתחזק מאוד במידת הבטחון. הרי נדמה לו ש"משלו" הוא נותן ומשפיע, וכך הוא חושב שאולי יחסר לו. רק כאשר הוא באמונה שלמה שכל מה ששלו ניתן לו ע"י הבורא – הממון, הזמן, הכישורים האישיים – הכל מושפע לו משמיים, רק אז הוא באמת יכול להשפיע ולזכות לשבת בה בבטחה. אבל לא רק הארץ חיה, נושמת ומגיבה לפי רצון השם ותודעת היושבים בה, אלא, כל הדומם, הצומח והחי פועלים בצורה דומה.

הטבע בשליחות הבורא

כאמור, הסיבה לעונשו של משה רבנו היתה, "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י אומר, "שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים, מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו". אפילו הדומם די לו בדיבור כדי לפעול את רצון הבורא. מסופר במדרש מעשה בנערה אחת יפת תואר שהייתה רוצה לילך לבית אביה ובדרך נפלה לתוך בור עמוק. התחילה אותה נערה לצעוק בקולי קולות לעזרה. שמע אותה בחור אחד ומיד הגיע לשם ואמר לה: אם אעלה אותך מן הבור תינשאי לי? השיבה: הן, ונשבעו ביניהן שהוא לא יישא אישה אחרת והיא לא תינשא לאיש אחר. אמר לה: מי יהיה עד ביני ובינך על כך שנשבענו זה לזו, והייתה שם חולדה עוברת סמוך לבור. אמרה לו: הבור והחולדה יעידו עלינו, וכל אחד הלך לדרכו. הנערה עמדה בשבועתה ולא נשאה לאיש. כל בחור שהיה בא אליה לבקש לישא אותה, הייתה עושה עצמה כשוטה ועל ידי כך היו כולם עוזבים אותה לנפשה. אך אותו בחור שכח מהשבועה שנשבע לאותה נערה והלך ונשא אישה אחרת וילדה לו בן. באה חולדה ונשכה אותו ומת. ילדה לו אשתו בן שני. כשהתחיל ללכת נפל לבור שבחצר ומת. אמרה לו אשתו, ספר לי מה מעשיך, שבנינו מתים במיתה משונה שלא כשאר בני אדם. אז נזכר בעלה בשבועה שנשבע לאותה נערה שהציל מן הבור וסיפר לאשתו את כל המעשה. אמרה לו אשתו: אם כן, תן לי גט וחזור וקח את אותה "אשת בריתך". הלך אותו האיש לעירה של הנערה ההיא. כשהגיע אליה, היא לא הכירה אותו תחילה, ובקשה לעשות כמנהגה עם הבחורים אשר בקשו לישא אותה. סיפר לה את כל המעשה של החולדה והבור, מיד התיישבה דעתה עליה, ונישאה לו כדת משה וישראל, ונולדו להם בנים ובנות (ספר הערוך). אמרו על כך חכמים, ומה המאמין בחולדה ובור, כך המאמין בהקדוש ברוך הוא ומשימו עד בינו לבין חבירו על אחת כמה וכמה. אפילו החולדה והבור, החי והדומם עושים רצונו של מקום.

זה מה שמרמז רש"י על מי מריבה, "הייתי מקודש לעיני העדה", שהתכלית היא שנבין ש"אין עוד מלבדו", שהסלע מוציא מים כי זה רצון השם, שהבור והחולדה מעידים כי זה רצונו, שארץ ישראל נוהגת ביושביה בדרך זו או אחרת כי זה רצונו, שכל הטבע עושה שליחותו של מקום. שלמעשה, אין טבע, יש רק כח אחד שפועל, וזה שרמזו חכמי הקבלה ש"הטבע" בגימטרייה אלקים, שכל הטבע מתנהג על פי רצון הבורא.

הנחשים והשרפים

בפרשה בני ישראל כבר קרובים להיכנס לארץ ומשה שולח מלאכים לאדום לאמר, "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ". אדום מסרבים ויוצאים לקראתם בכוונת מלחמה, "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו", ישראל משנים כיוון, "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם סוּף, לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם". אולם העם לא עומד בזה, "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". רש"י אומר, "בטורח הדרך שהוקשה להם. אמרו, עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך". הפעם העם מביאים על עצמם פורענות חדשה, "וַיְשַׁלַּח השם בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם. וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל".

להיות כמו כולם

מבחינה מסוימת אפשר להבין את תלונות העם. מאוד אנושי לאבד את הסבלנות כשכל כך קרובים לארץ המובטחת. מאידך, העונש שקיבלו היה חמור מאוד ולכן צריך פה התבוננות עמוקה יותר בתלונות שלהם, "כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". כאמור, דברי רש"י, "קצרה נפשם בעינוי הדרך", ולא רק הדרך הגשמית אלא גם הדרך הרוחנית. רבנו בחיי אומר, שהרי לחם ומים היה להם – המן והבאר, אלא שהם אמרו, "הנה ענייננו משונה, אין לנו לחם ומים כשאר האומות… עיקר כל הנהגתנו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש, כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה כשאר האומות… ואינו עמנו כי אם דבר יום ביומו". דור זה שנולד במדבר והיה מורגל בניסים ובהנהגה שמעל הטבע, היה רגיל לקבל את קצבת לחמו ומימיו בכל יום לאותו היום. אולם הם ביקשו פת ומים כדרך העולם, שיקבלו מנה נרחבת שתהיה מונחת אצלם ותניח דעתם, וכבר אמרו חז"ל, "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (יומא ע"ד). עם ישראל ביקשו להיות ככל האומות, להיות מונהגים בהנהגה טבעית. לכן, אומר רבנו בחיי, מידה כנגד מידה היה עונשם, "הנחשים האלו שנענשו בהם, היו הנחשים עצמן שהיו במדבר למינין הרבה", כמו שכתוב, "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן" (דברים ח’ ט"ו), ומוסיף, "וכל ארבעים שנה לא ניזוק בהם אחד מישראל, שהיה ענן אחד משבעה עננים לפניהם והורג נחשים ועקרבים שלא יזיקום… וזהו שלא אמר, וישלח השם בעם ‘נחשים, שרפים’, אלא ‘הנחשים, השרפים’ שבמדבר… כי לא היה בריאה חדשה". הקב"ה נענה לרצונם והסיר מהם את ההשגחה שמעל הטבע, וממילא נשכום הנחשים, השרפים כדרכו של עולם.

לכן רפואה לכל זה היתה, "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי". ידועים דברי המשנה, "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין" (ראש השנה ג’). תכלית נחש הנחושת היתה שהאדם הנשוך שביקש ללכת בדרך הטבע, ישא עיניו מעלה השמימה וייזכר שישראל אינם מונהגים בהנהגה טבעית, אלא הם תחת השגחה עליונה תמיד. מלכתחילה, הסיבה שהמן בא להם דבר יום ביומו היתה כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל השם, להרגיל אותם באמונה ובטחון שכל מזונותיהם ופרנסתם מאת השם. על כך אומר הנביא, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ’ כ"ו). המילים ‘מי’ ו’אלה’ מתחברות לשם אלקים. כשאדם יעצור ויתבונן בבריאה, ודאי יראה שכל המציאות מושגחת. אפילו הנחשים והשרפים הם עושי רצונו ועומדים לפקודתו של בורא עולם. כך יתחזק באמונה ובטחון,"וְנִשְׂגַּב השם לְבַדּוֹ" (ישעיהו ב’ י"א).

טהרת הרצון להבין

הפרשה ממחישה איך שהכח המפריד היחידי בין הבורא והנברא, הוא לא אחר מאשר הרצון לקבל לעצמו. הטומאה של האגואיזם שלנו. טומאה מלשון אטימות, שאוטמת את הלב מלראות ולחוש את המציאות האמיתית. מצות פרה אדומה ניתנה כדי לטהר את האדם מטומאת מת, הטומאה החמורה ביותר, שנקראת אבי אבות הטומאה. הרב שיינברגר שליט"א אומר, "התורה מסדרת את הדברים בצורה נפלאה ביותר. הרי טומאת מת זה דבר שאין לו טהרה, אבי אבות הטומאה! איך יכול להיות טהרה לדבר כזה? התורה לימדה אותנו, לא להתייאש!"(שיחה). יש אפר פרה אדומה.

אולם כיום שאין לנו, לא בית מקדש ולא אפר פרה אדומה, איך בדיוק נטהר את החומר שאוטם אותנו. על זה אומר הרב שליט"א, "צריך להגיע לשורש ולעשות מהאדם בריה חדשה"(שם). השורש זה החומר של האדם, הרצון לקבל לעצמו שצריך לעבור טהרה גדולה. ה"מסילת ישרים" אומר, "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות. וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד, שאמר "לב טהור ברא לי אלוקים" (ט"ז), לזה צריך לשאוף. הרב שליט"א מוסיף, "אנחנו צריכים להתייגע, ולשרוף את כל הרצונות האישיים שלנו" (שם). זה קשה להבין וחשוב לדייק. פרה היא מלשון פריון. רצונות האדם זה כח מפרה שיכול להצמיח את כל הדברים הטובים. אלא שאם הרצונות מכוונים לקבלה עצמית, אז דינם אחד, כמו הפרה, "וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה". אבל אם הם מכוונים לכיוון של השפעה והטבה, לשם שמיים, זאת טהרה.

בכל הדורות שאלו את השאלה הגדולה על מצות פרה אדומה, איך היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים בדבר אחד. על כך נאמר, "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה". הרצון להבין עלול לטמא את האדם. נקודת הטהרה היא להבין שאני לא מבין, ולעשות את הדברים בתמימות ופשיטות, כמו שנאמר על הפרה עצמה, פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל", להשפיע באמונה שלמה.
מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, יעקב בן רוזה, נוריאל בן פארי, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, אפרים בן רות, וילמה בת רחל, קרן נעמי בת עפרה, לי בת צילה בתוך שאר חולי עמו ישראל

מודעות – מרכז רוחני לקבלה וחסידות

רח’ אחווה 24, נווה צדק תל-אביב – 03-5100587

באדיבות "ישראל היום"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-W

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-Fl

תגובות אחרונות