ראש הזמנים – להשאיר את שק החטאים מאחור / מאת הרב יצחק שפירא

ראש הזמנים – להשאיר את שק החטאים מאחור / מאת הרב יצחק שפירא

ראש-השנה הוא אכן יום הדין, אבל אין פירוש הדבר שביום זה עלי לעסוק רק בדאגות מהשק-המלא של העוונות שאני גורר אחרי לכל מקום… אדרבה, בראש השנה אסור להתוודות ולהזכיר חטא ועוון, וגם לא לבקש סליחה ומחילה. עכשיו הכי מתאים להזדהות עם מה שה’ עושה: הוא בוחר ומתייחס אלינו, ואנחנו פונים ומתייחסים אליו, מזכירים את עצמנו בתרועת השופר ומקבלים את מלכותו

אנו רגילים לשם "ראש השנה" אך לא תמיד חושבים על משמעות השם הזה. אפשר לחשוב שהראש הוא רק כינוי להתחלה, קו-הזינוק שממנו יוצאים לדרך. אבל אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שראש השנה הוא ממש כמו הראש בגוף שלנו. העניין המיוחד של הראש בגוף אינו בהיותו נקודת התחלה, אלא בכך שהוא כולל את כל אברי הגוף. החיים מתגלים בראשונה בראש, שם מרכז הפיקוד והעצבים, שם מתגלים הכוחות הנעלים ביותר של הנשמה. אי אפשר לומר: בהתחלה הראש ואחר-כך נעזוב אותו ונעבור לשאר האברים. בלי ראש אין אברים, ולכל אבר בפרט יש קשר ישיר אל הראש והוא גילוי מסויים של הראש.

כדי להעמיק עוד מהו הראש בראש השנה, נזכיר שהעולם בנוי משלשה ממדים "עולם, שנה, נפש" (בלשון ספר יצירה), ובכל אחד מהם ניתן לזהות את נקודת הראש.

הראש בעולם

נתחיל בממד העולם – המקום. לכאורה, כל המקומות בעולם שווים ואין עדיפות מהותית לאחד על השני. הרי הקב"ה אינו מוגבל במקום, ואם כן הקשר שלנו אליו יכול להיות בשווה בכל המקומות. ואכן, היה זמן שבו היה ניתן לעבוד את ה’ בכל מקום שהוא – זהו זמן היתר הבמות, שבו ניתן לבנות במה (מעין מזבח) ולהקריב בה קרבן לה’ בכל מקום. אבל זהו מצב זמני. לבסוף מתגלה מקום המקדש – בעיר ירושלים ובהר המוריה – ומאז אסור להקריב בכל מקום אלא רק במקום המיוחד. מקום המקדש הוא הראש בממד העולם-המקום, ויש לו בלעדיות על עבודת ה’.

המיוחד במקום המקדש הוא היותו המקום הנבחר, "המקום אשר יבחר ה’". ה’ כביכול אומר: החלטתי להתייחס במיוחד למקום הזה, ומעתה הוא נקודת המרכז המשמעותית שהכל מתייחס ונערך ביחד אליה. העיקר הוא לא מדוע ה’ בחר במקום הזה (ובכלל לא ברור שמתאים לשאול כך) – אלא עצם העובדה שה’ בוחר במקום, ובו מתגלה בחירתו המתחדשת תמיד (כמו חידוש העולם בכל רגע). לכן מקום המקדש קשור ליראה, כיון שבו אנו חשים "במרכז העניינים", במקום הכי חשוב שבו הכל קורה ובו ה’ ‘מתעניין’ ונוכח במיוחד – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה".

גם כיום, כשמקום המקדש בחורבנו, כולם יודעים שהר-הבית הוא ‘מקום רגיש’ ומאד פוחדים שמישהו יפוצץ אותו (וכנראה גם תפילה של יהודי במקום היא חומר-נפץ מסוכן)… אך במצב המתוקן היראה אינה גורמת לפחד מלחיץ ומשתק, אלא לתחושה של רוממות וחשיבות, וגם שמחה גדולה על שאני זוכה להיות כאן, בבית הבחירה, שבו הכל כל-כך חשוב. חשיבותו של המקום הנבחר מתבטאת בזמנים מיוחדים שבהם הכל מתכנס למקום הזה – כמו בשלשת הרגלים שבהם עולים להראות את פני ה’ במקדש, וכמו ביום הכיפורים שבו עבודת הכהן-הגדול מכפרת על חטאינו [כך שבאמת ממד הזמן חודר לממד המקום ומגלה את אחדותו].

הראש בשנה

ובממד השנה, הזמן: אפשר לחשוב שהשנה היא רצף של ימים זה אחר זה, לכולם אותו צבע ואותה המנגינה… אבל ה’ בחר וקבע זמן מסוים ומיוחד שהוא הראש, בו יוחלט מה יהיה בכל ימות השנה האחרים. ככל שמתקרבים לראש השנה, יש ‘התרחשות’ באוויר. משהו קורה!

ראש השנה הוא יום קדוש מפני שה’ בחר בו ומתייחס אליו במיוחד. ביום הזה יש תשומת-לב מיוחדת של ה’ אלינו, לכן הוא נקרא יום הזכרון – היום שבו ה’ זוכר-מתייחס לכל בריותיו, "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם… אתה זוכר את כל המפעל, וגם כל היצור לא נכחד ממך". זוהי המשמעות העיקרית של היראהבראש השנה, יום הדין (כמו שמתבטא בתפילות, בתקיעת השופר, ובכל הלכות היום). יראה זו היא כמו היראה במקום המקדש – יראה מזה שה’ רואה אותנו במיוחד, "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון". ממילא, היראה הזו צריכה להוליד אצלנו כוחות של חיים.

נחדד עוד ונאמר שהבחירה ביום מסוים הופכת את כל לוח-השנה לדבר אחד. לכל יום במשך השנה יש נקודת-ציון מיוחדת בהיותו כך-וכך ימים לאחר ראש-השנה, הוא מקבל ממנו את החיוּת המיוחדת שנקצבה לו בראש השנה ובכך הוא מביא לנו עוד "טיפת ראש השנה" (כך שראש השנה מסתיים למעשה רק בערב ראש-השנה הבא, כאשר טיפות החיים האחרונות של השנה אוזלות). בלי ראש, כל התאריכים הם רק הרבה פרטים סתמיים, שבאמת אין להם משמעות – אבל ברגע שיש לשנה ראש, הכל הופך לגוף אחד נושם ובעל משמעות.

כך גם בממד המקום. העובדה שהמקדש הוא ‘ראש המקומות’ אינה מרוקנת את כל שאר המקומות ממשמעות, אלא יוצרת מערכת-יחסים נכונה בינו לכל המקומות, כשם שנשמת האדם מתגלה במיוחד בראש ומשם יורדת ונמשכת לכל האברים. אך בממד המקום הדבר מובן יותר מאשר בזמן: שהרי אנו חווים את הקשר בין המקומות, אפשר ללכת מכאן לשם ובחזרה משם לכאן, "סדנא דארעא חד הוא". אבל את ממד הזמן אנו חווים כנקודות שונות הבאות אחת אחרי השניה, בכל פעם אנו נמצאים רק בנקודה אחת וממנה מועתקים הלאה, מה שהיה היה ומה שיהיה עוד איננו. בא ראש השנה ומחדש לנו שכל השנה היאמארג אחד – כל הזמנים ‘מקופלים’ בנקודת ראש השנה ומשם נפתחים כמו מניפה צבעונית על פני כל החודשים והימים [והדבר נעשה מכח התייחסות מיוחדת לנפש האדם בראש השנה, כך שממד הנפש חודר לממד הזמן ומגלה את אחדותו].

כך מבואר בחסידות שמעצם היותו של ראש השנה, אנו יכולים לעשות תשובה גם בכל יום בשנה, לאחוז בנקודת האחדות של הזמן – בראש השנה שבכל יום – ולתקן את כל מה שנעשה.

בנקודת הראשית

ראש-השנה הוא אכן יום הדין, אבל אין פירוש הדבר שביום זה עלי לעסוק רק בדאגות מהשק-המלא של העוונות שאני גורר אחרי לכל מקום… אדרבה, נפסק בהלכה שבראש השנה אסור להתוודות ולהזכיר חטא ועוון, וגם לא לבקש סליחה ומחילה. פשוט מתעלמים מהעבירות!

יום הדין פירושו היום הכי חשוב, שבו מתייחסים אליך בפרטי-פרטים. לכן יש לשמוח על כך שהנה אנחנו בלב-העניינים, בנקודת המפתח של הזמן, ראש כל הזמנים, שבה הכל חשוב. הכל נערך ומסתדר סביב הנקודה הזו, שבה עצם הזמן נוצר מחדש, "בראשית ברא"! עכשיו הכי מתאים להזדהות עם מה שה’ עושה: הוא בוחר ומתייחס אלינו, ואנחנו פונים ומתייחסים אליו, מזכירים את עצמנו בתרועת השופר ומקבלים את מלכותו. "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר".

בנקודת הראש עצמה עדיין אי אפשר לקלוט את פרטי-הפרטים ועושר הגוונים שילכו ויתפרסו לעינינו במהלך השנה. עכשיו כאילו לא מרגישים כלום, אבל באמת מרגישים את התמצית שבתמצית של הכל, נקודת הראשית שבה הכל כלול בהעלם. עכשיו נולדים החיים – ואנו שומעים רק את צעקת התינוק המגיח מבטן אמו, כקול השופר הקמאי והסתום.

ראש הנפשות

נותר להסביר מהו הראש בממד הנפש. לכאורה כולנו שווים, "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’". ובכל זאת, ה’ בוחר מישהו שיהיה הראש לכולם, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ".

השיטה הדמוקרטית בקיצוניותה טוענת שכל אדם עומד לגמרי לעצמו, הוא שווה הכל – או לא שווה כלום – וסך-כל המציאות היא מרחב של עולמות-אנשים המשוטטים ומתנגשים זה בזה. אבל האמת היא כפי שאנו לומדים בתורה, שכל ישראל הם כגוף אחד גדול. אמנם כל נפש מישראל היא עולם מלא, אבל כל העולמות מחוברים ביניהם ולכולם שרש משותף. לכן עלינו למנות ראש, מלך נבחר שיש לו נשמה כללית. חובה לנהוג כלפי המלך ביראה, "שתהא אימתו עליך", אבל ככל שאנו קרבים אל המלך אנו מתמלאים גם תחושתחגיגיות.

כשיש עלינו מלך, "ראש בני ישראל" ה’ מסתכל עלינו כאחדות אחת – כל אנשי הדור וכל אנשי הדורות בסקירה אחת [כך שגילוי האלוקות מגלה את נקודת האחדות בממד הנפש, ודוק]. לכן בראש השנה, כשאנו ממליכים את ה’ למלך, אנו מאחלים לעצמנו שמלכות ה’ תתגלה בארץ בשלמות כאשר נקים עלינו מלך בשר-ודם שישב על כסא ה’ למלך. "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה’ לְעַמֶּךָ. תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ. וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ".

הכתבה באדיבות האתר "הקול היהודי".

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (5 הצבעות, ציון ממוצע: 4.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-P

Funzing-Fl

תגובות אחרונות