"נווה – גיהנום" הכתבה והראיון עם מאי גולן כפי שפורסמו על ידי גלית עדות בעיתון 'סופהשבוע' 4/1

"נווה – גיהנום" הכתבה והראיון עם מאי גולן כפי שפורסמו על ידי גלית עדות בעיתון 'סופהשבוע' 4/1

מאי גולן, פעילה חברתית ועשירית ברשימת עוצמה לישראל, מנהלת מאבק יומיומי במסתננים שהשתלטו על אזור התחנה המרכזית: "אנחנו בתל אביב, ומתנהלים כאן חיי פשע, וכשאני נלחמת בזה, אז אני גזענית ופשיסטית?! לא יכול להיות שאוותר על הבית שלי"

כתבתה של גלית עדות בגיליון האחרון של "סופהשבוע" מה-4/1/13:

השמש מתחילה לשקוע, שמי תל אביב נצבעים באור בהיר והופכים אפילו את התחנה המרכזית הישנה ללוקיישן מושלם לצילומים. במתחם שבו עמדו פעם אוטובוסים בעלי אגזוזים מעשנים נותרו רק שלדי בטון גדולים, מעוטרים בגרפיטי צבעוני. על אחד מהם כתוב בספריי שחור "גינה קהילתית", כאילו גם במקום מלא הייאוש הזה יכולים לצמוח פרחים. "הייתי עדה לאונס במקום הזה", אומרת מאי גולן, תושבת השכונה ופעילה חברתית, "קשה לי". רגע לא חולף וגבר צעיר יוצא במהירות מכלי רכב חולף ופונה אליה. "הכל בסדר כאן?" הוא שואל ומזדהה כשוטר סמוי, "שמענו אותך אומרת משהו על אונס".

זו תמצית סיפורה הבלתי אפשרי של השכונה. השוטר לא מוכן לחשוף את שמו, רק אומר שמשכנו את תשומת לבו. "אל תחזיקו את הסלולרי ביד", הוא מזהיר, "ואם אפשר,
תשאירו את התיק בתא המטען". השותף שלו מצטרף לשיחה. הם רוצים לדבר, מבקשים לשתף במצב הנפיץ ששורר באזור, מתארים איך בלילות שבת, אחרי שהמסתננים
מטביעים את עצמם באלכוהול, קשה לעצור אותם. "לא אכפת להם שאנחנו שוטרים, שאנחנו חמושים", הוא אומר. קריאה בקשר מזניקה אותם חזרה לאוטו והם נוסעים מהמקום.

גולן לוקחת אותנו אל הבית שמתגוררת בו עם אמה הפנסיונרית. הליכה קצרה, כמה מאות מטרים אבל אורכת נצח, כיוון שעבורה כל פינה היא תזכורת למקרה אחר: פה קרה אונס הקשישה, שם מישהו נדקר, כאן היא ראתה זונה נגררת בשערות ראשה. גולן מצביעה על חנויות סגורות ומגלה שמאחוריהן נמצאים המועדונים של הסודנים ושל אריתריאים, שם הם מעבירים שעות ארוכות בשתייה. אנחנו חולפים על פני מדרחוב נווה שאנן. פעם הוא היה רחוב הנעליים של ישראל, היום מוכרים בו בעיקר סחורה גנובה. עסקים בלתי חוקיים בחסות עצימת העין הכללית. "אף פעם זה לא היה רחוב של פרחים ושושנים", היא מודה, "אבל מנווה שאנן זה הפך לנווה גיהינום, אחד הרחובות המסוכנים בארץ". היא מספרת שכאן התקיפו אותה מסתננים כשעברה במקום עם צוות צילום צרפתי שהגיע לתעד את החיים בשכונה. אנחנו ממשיכים וחולפים על פני בית הכנסת. "בכל פעם שאני עוברת כאן נשבר לי הלב", אומרת גולן, "אני עוד שומעת את התפילות שהיו מתנגנות כאן בילדותי. אבל היום, בימי שישי, אי אפשר לעבור פה. בית הכנסת הפך למשתנה ציבורית".

היא לא דתייה, אבל הזיקה שלה לדת ברורה. "יש רבנים שאמרו לי לעזוב את השכונה כי מדובר בפיקוח נפש, ולעומת זאת יש מי שאומר שאנחנו חייבים להילחם על הארץ שלנו", היא מסבירה. "אבל לא יכול להיות שאוותר על הבית שלי, אקום ואלך מכאן, משום שהגיעו כמה מסתננים לא חוקיים".

כמעט 200 איש בבניין

על החיים בצל האימה והפחד ועל השכונה ששינתה את פניה היא כותבת בבלוג אישי באתר הקהילתי של שכונות דרום תל אביב south-tlv.co.il, שמסתיים תמיד במילים "בדרך לעוד שבוע של הישרדות". אבל את האקטיביזם של ועד השכונה היא החליפה בפעילות במפלגה עוצמה לישראל, בראשות חברי הכנסת אריה אלדד ומיכאל בן ארי. גולן ממוקמת במקום העשירי ברשימת התנועה לכנסת. "אם הייתי צריכה לנהל בלוג העוסק רק בפשעים בדרום תל אביב הייתי צריכה לעדכן אותו בכל רבע שעה, וזה לא רק שוד או גניבת אופניים, כמו שאמר השר לביטחון פנים. את יודעת כמה מקרי אונס ואלימות בתוך הקהילה יש כאן שלא מדווחים למשטרה? איפה ארגוני זכויות האדם? למה הם לא מסייעים לפיליפיניות שנאנסות ומותקפות באכזריות, ליצאניות שנאנסות שוב ושוב?".

בישראל, כמו בישראל, גם נושא קשה ומסובך כמו מהגרי העבודה הלא חוקיים הופך לוויכוח בין שמאל לימין, בין פליטים למסתננים. "אנשים תוקפים את הימין בגלל ההתנחלויות, אבל אנחנו בתל אביב ומתנהלים כאן חיי פשע, וכשאני נלחמת בזה, אז אני גזענית ופשיסטית?! זה עניין רק של הימין?! יש דמגוגיה מובהקת של השמאל בהשארת המסתננים פה, והיא מוסתרת היטב בדמות הומניות. אנשים טוענים שהמהגרים לא יכולים לחזור כי מסוכן להם, כי הם פליטים, אבל זה פשוט בלוף שמנסים להאכיל אותנו כדי להשחית את המדינה ולשנות את צביונה".

גולן מתארת את הקשר שלה עם עוצמה לישראל כטבעי ואנושי. "החיים באזור גרמו לי לאבד את האמונה שיש אנשים שאכפת להם והם נטולי אינטרסים, וכשחשבתי שכבר אין אנשים כאלה, הגיע בן ארי וניסה לעזור לנו בכל דרך אפשרית. האמון בבני אדם חזר אליי אחרי שפגשתי אותו. כשהכרנו הוא לא ידע אם אני דתייה או חילונית, אם אני ימנית או שמאלנית, הוא ידע שאני תושבת השכונה ושאני סובלת מהאלימות של המהגרים. התחברתי למצע של המפלגה ולמסרים שלה, והאמיני לי שאני לא עושה את זה כדי להיבחר לכנסת".

היא בת 26 , בת יחידה. הוריה גרושים. בעבר התפרנסה מעבודות כתיבה שונות, כיום היא סטודנטית לתקשורת. היא למדה בבית הספר בשכונה, במקום שבו עומדת עכשיו תחנת המשטרה המקומית, אבל עברה ללמוד בצפון תל אביב במסגרת תוכנית האינטגרציה. "תמיד הסתכלו עליי מלמעלה", היא משחזרת. "הרי תמיד הדרום נחשב טוב פחות, רמה נמוכה. גם כילדה נלחמתי על התדמית של השכונה. אבל לצערי עיריית תל אביב הפכה בפועל לעיריית צפון תל אביב. כילדה הייתי משחקת במתקנים בגינה. היום סודני ישן במגלשה ואריתריאי יושב בקרוסלה, וילדים אין כאן. אם סודנים או אריתריאים היו יושבים בגינות משחקים בשדרות רוטשילד, רק חמש דקות מכאן, או ליד ביתו של ראש העיר בצפון תל אביב, בתוך דקות ספורות הם היו מגורשים משם".

הערב יורד ואנחנו צועדים לעבר ביתה, חולפים על פני גינת לוינסקי ושני מאהלי הענק שהוקמו בה כדי לשכן את המסתננים בימי גשם ובלילות הקרים. "מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות. לא יכול להיות שהיא אישרה להם לשהות דווקא כאן, בין התשתיות הקורסות והאנשים קשיי היום. יהיה הומני יותר אם היא תסדר להם מקום מאורגן שבו מתקני שירותים ואוכל מאשר שישבו בגינה על הדשא בגשם".

כבר בכניסה לבניין נעתקת נשמתנו לנוכח ההזנחה והלכלוך. כאן, בחדר המדרגות, היא הותקפה בידי שני מסתננים, ורק כוח של שיטור סמוי חילץ אותה. עלטה מוחלטת שוררת ואי אפשר לראות דבר. גולן מספרת שחוטי החשמל נקרעו ואין טעם לסדר אותם, כי הם שוב ייגנבו. היא שולפת את הסמארטפון שלה ומפעילה את אפליקציית הפנס. זו הדרך היחידה שבה היא יכולה לעלות הביתה.

בבניין נותרו שתי משפחות של ישראלים. הדלתות של הדירות שלהן מוגנות בשער ברזל, השאר מסתפקים בדלתות עץ פשוטות. השכירות אינה נמוכה, 5,000 שקלים לדירת שלושה חדרים, כמעט כמו במרכז העיר. רק שכאן מתגוררים 15 או 20 איש בדירה שמחולקת בניגוד לחוק. כמעט 200 איש בבניין. "יש לי בתיק שוקר וגז מדמיע", אומרת גולן, "ואחרי ניסיון התקיפה שחוויתי לקחתי כמה שיעורי הגנה עצמית. לא הגיוני שאנשים יפחדו לצאת בערב מהבית. את יודעת שהאוכלוסייה המבוגרת מסתגרת בבית אחרי 17:00 בערב ומפחדת לפתוח את הדלת?". התושבים המפוחדים יוצאים בערב רק בזמן הפגנות, כמו זו שהתקיימה השבוע בעקבות אונס הקשישה. "אנחנו שבויים בשכונה שלנו", הם קראו, "אלי ישי כבר הבטיח לפני שנה שלא יישאר כאן שום מסתנן. אנחנו עדיין מחכים". כוחות גדולים של המשטרה ליוו את המפגינים מחשש להתלקחות. "מעניין שלמשטרה יש כוח אדם כשיש הפגנות של התושבים", מוחה גולן, "למה הם לא נמצאים כאן גם ביומיום?". ואגב, אין לה ספק לגבי הפתרון. "שיחזרו למדינה שלהם", היא אומרת, "ושלא יספרו לנו שאסור להם לחזור, שמסוכן להם. לא קרה שום דבר למי שחזרו. אלה אנשים שעברו את הגבול, ואין סיבה לתגמל פושעים".

הכתבה ב-"סופ-השבוע"

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (19 הצבעות, ציון ממוצע: 4.63 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-P

Funzing-W

Funzing-I

תגובות אחרונות