מלחמת התנינים • לקראת שבת לפרשת בא / מאת הרב יצחק גינזבורג

מלחמת התנינים • לקראת שבת לפרשת בא / מאת הרב יצחק גינזבורג

פרעה מייצג את עולם הטבע במלוא כוחו, התנין הגדול. לעומתו, מייצג משה את היושר על פיו לכל יש התחלה וראשית ויש תכלית ואחרית. משה לא סתם מכניע את פרעה והורג אותו, אלא רוכש לעצמו את כוחו של פרעה, לחבר את עולם העיגולים, עולם הטבע, עם עולם היושר, התגלות ה’ בנסים ונפלאות ומתן תורה. 

"וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה". שלש פעמים נאמר למשה "בא אל פרעה", לפני מכת צפרדע, לפני מכת דבר, וכאן בתחילת פרשת בא, בהתראה על מכת הארבה. המלה בא עצמה שווה בגימטריא שלש, בחלוקה של ב-א רמז לשתי הפעמים הקודמות ולפעם השלישית העומדת בפני עצמה (המלה בא רומזת גם לשלש המכות בפרשת בא – ארבה, חשך ובכורות – כאשר מכת בכורות קובעת חשיבות לעצמה).

להכנס לחדר של התנין

והנה בספר הזוהר מובאים דברי ר’ שמעון בר יוחאי, הפותח בשאלה לשונית: מדוע נאמר "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה" (כמו שכתוב באמת לפני מכת דם)? ומסביר רשב"י: "כאן יש לנו לגלות סודות… שהכניס הקב"ה את משה חדרים בתוך חדרים, אל אותו תנין עליון וחזק שכמה דרגות משתלשלות ממנו. ומה הוא? סוד התנין הגדול. ומשה פחד ממנו… ולא התקרב אליו, כיון שראה אותו מושרש בשרשים עליונים. כיון שראה הקב"ה שמשה מפחד… אמר הקב"ה ‘הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו’, והקב"ה הוצרך לעורר עליו מלחמה, הוא ולא אחר" (תרגום חופשי). וממשיך הזוהר לתאר את ‘התנין הגדול’ שבתוך היאור ואת היאורים הקטנים היוצאים ממנו…

כלומר, משה רבינו מפחד מפרעה, ולכן הקב"ה אומר לו: אינני שולח אותך ללכת אל פרעה ולהתמודד איתו לבדך. אל פחד! אני נמצא איתך, בֹּא יחד איתי אל פרעה ואני אלחם בו. אם כן, הקושי הלשוני נפתר, אך מהי המשמעות של כל זה? מהי אותה דרגה עליונה של פרעה, התנין הגדול, שמפחידה את משה רבינו?  

בין חכמה לכתר

במושגי הקבלה, מוסבר שמשה הוא כנגד דרגת החכמה ואילו לפרעה יש שרש בדרגת הכתר שמעל לחכמהולכן משה מפחד מפרעה עד שה’ מבטיח לו סיוע מיוחד. את המושגים הקבליים מסבירה תורת החסידות בתרגום לנפש האדם: ספירת החכמה היא "ראשית הגילוי" בנפש, תחילת המוּדעוּת (כלשון הכתוב "ראשית חכמה"). אמנם החכמה עצמה כמעט אינה נתפסת, וכדי לקלוט אותה צריך כבר את ספירת הבינה, אבל בחכמה יש כבר נקודה ראשונית של מוּדעוּת, התחלה של מציאות נתפסת. לעומת זאת, הכתר, כשמו כן הוא, נמצא מעל הראש, רובד נסתר של הנפש, על-מודע.

כך למשל, בספר היסוד של החסידות, ספר התניא, אדמו"ר הזקן אינו מזכיר במפורש את ספירת הכתר אפילו פעם אחת, כיון שעבודת ה’ עוסקת במישרין בכוחות הגלויים של האדם, החל מספירת החכמה ואילך. אפילו מעשה של מסירות-נפש, שבו האדם מצליח לגמרי ‘לצאת מעצמו’ מוסבר בספר התניא כגילוי של ספירת החכמה בנפש, שמידתה הפנימית היא בטול כלפי ה’. אבל עם דרגת הכתר איננו עוסקים באופן ישיר – היא נמצאת ברקע, כמו מי-תהום נסתרים מתחת לפני הקרקע.

הכתר עצמו נחלק לפנימיות וחיצוניות. פנימיות הכתר היא מאגר מי-התהום הטובים שמהם יוצא לבסוף המעין הנובע של החכמה, העל-מודע המוציא טיפות-טיפות של מודעות. אבל מחיצוניות הכתר יכולים להשתלשל כוחות עצומים והרסניים, מים סוערים שאין להם סוף, שאילו היינו רואים מה נמצא שם, היינו מפחדים מאוד – אלו תנינים מסתתרים שם, אלו כוחות שאיננו יכולים להכיל אותם…

פרעה הרשע שואב את כוחו מהמקום הזה, מהחיצוניות של הכתר. הכתר "לא סופר" את מה שתחתיו, הוא מחובר ישירות לתחנת-הכח הראשית, ומשחק להנאתו בכוחות עצומים והרסניים, כמו תנין ענק הרובץ ביאור ומשתולל להנאתו באין מפריע (אין מי שיפריע לפרעה). עם הדרגה הזו פוחד משה להתעמת, זהו מגרש לא מוכר עם כללי משחק אחרים. לכן אומר לו הקב"ה "בא אל פרעה", בא יחד איתי ואראה לך איך נלחמים בפרעה, אראה לך איך אתה יכול להלחם בפרעה ולנצח אותו. אם אנו יודעים שהקב"ה אוחז בידינו, לא צריך לפחד גם מהכוחות הכי עצומים, ולא צריך לפחד ממה שנמצא אצלנו בתהומות הנפש.

מלחמת תנין בתנין

כשעוסקים בסודות התנין, מגלים גן-חיות שלם… פרעה "התנים הגדול" (כלשון הפסוק ביחזקאל), קשור כמובן ל"תנינים הגדולים" שבמעשה בראשית, כמו שעולה גם מדברי הזוהר כאן, והתנינים הגדולים מתקשרים בדברי חז"ל ללויתן. התנין והלויתן גם יחד קשורים לנחש: כמו שרואים למשל בפרשות שלנו, כאשר מטה משה נהפך פעם לנחש ופעם לתנין (ורש"י אף פירש בהקשר זה "יהי לתנין – לנחש"). וכמו בספר ישעיהו "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה’ בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". נתעכב על שתי הבריות המיוחדות בפסוק הזה: מוסבר ש"לויתן נחש בריח" הוא כצורת קו-ישר, כמו בריח מקצה לקצה, ואילו "לויתן נחש עקלתון" מתעקל ומסתובב עד שזנבו מונח בתוך פיו…

לכל התיאורים האלה יש, כמובן, משמעות פנימית עמוקה, המוסברת בספרי הקבלה והחסידות. בין השאר, שני הנחשים, הישר והסובב, רומזים לזוג מושגי-יסוד בקבלה: העיגולים והיושר. ‘העיגולים’ מתאימים לעולםהטבע, שבו הכל סובב במעגל חוזר, כמו טבעת עגולה, "סובב סובב הולך הרוח", אין חידוש אמיתי ואין ציר של התקדמות, "אין חדש תחת השמש" ו"מה שהיה הוא שיהיה" בחוק שימור החומר והאנרגיה. מצד הטבע עצמו, אין מה לדבר על חלוקה איכותית, משהו עליון ומשהו תחתון, הכל שוה כמו במעגל גדול, "שוה ומשוה קטון וגדול".

את עולם הטבע במלוא כוחו מייצג פרעה, התנין הגדול, "לויתן נחש עקלתון" שזנבו חוזר ומגיע לתוך פיו. הוא סוגד לאיתני הטבע, כמו היאור והשמש, ומנסה ממש להזדהות איתם, "לי יאורי ואני עשיתיני". פרעה כופר בשם הוי’, שם ה’ השולט על הטבע כרצונו ומהווה אותו, הוא מוכן להודות רק בשם אלקים – אלהיםבגימטריא הטבע – הטבע הוא הכל (כמו מדען המדבר על "הטבע עשה"…). אמנם התפיסה של פרעה היא שקרית, אבל יש לה שרש במקום מאוד גבוה, באותו מקום שבו כוח הקב"ה מופיע בעולם ככח של ‘עיגול’ – ובמערכת הספירות, זו ספירת הכתר, הכתר סובב ומקיף, כמו בפועל לְכַתֵר (להקיף סביב).

לעומת זאת, משה מייצג את היושר. היושר פירושו שיש קו של הדרגה, זה למעלה מזה וזה למטה מזה, יש התחלה וראשית ויש תכלית ואחרית. ביושר יש מושגים של טוב ורע, מותר ואסור, קודש וחול, טמא וטהור. בעולם של יושר יש מקום של כבוד לבחירה החופשית, הן של הבורא והן של האדם המתדמה לבוראו. יותר מכל, מייצגת את היושר התורה, שניתנה ע"י משה – לא הכל שוה ולא הכל אותו הדבר, יש הוראה במה לבחור וכיצד להתנהג. במערכת הספירות, היושר מתגלה במיוחד מהחכמה ואילך, לא מים עמוקים ונסתרים שאין להם סוף, אלא קו מובחן ומתפתח. משה הוא "לויתן נחש בריח" – קו ישר, החודר מראשית ההתגלות האלוקית ועד למטה מטה, תוך יצירת סדר נכון ומדרגות שונות. בתחילה הוא מפחד להתמודד חזיתית עם פרעה, להילכד בסיבוב החונק של נחש-העקלתון, אבל ה’ מבטיח לו את עזרתו, להכנס אל מבצרו של הנחש-התנין ולהכריע אותו.

שיעור בהנדסה

נמשיך את הדימוי לעיגול וקו: כאשר ה’ אומר למשה לבוא אל פרעה, הוא בעצם אומר לו להכניס את הקו לתוך העיגול. אם נחשוב במושגים הנדסיים, פירושו של דבר הוא לשרטט את הקוטר בתוך המעגל. כידוע, היחס בין קוטר המעגל להיקפו, המסומן באות ‘פאי’, הוא אחד המספרים שאין להם ביטוי מתמטי מדויק – בקירוב גס אפשר לומר שההיקף הוא 3 פעמים הקוטר (כמו בין המלה בא לאות א שבה), אבל חישוב מדויק יותר מגיע ל-3.14 ועוד הרבה-הרבה מספרים אחרי הנקודה העשרונית, ללא סדר מחזורי במספרים הללו (ועד היום מתחרים במדע מי יגיע ליותר ספרות אחר הנקודה).

בקיצור, החיבור בין שתי הצורות הבסיסיות הללו, העיגול והקו, הוא ממש "כאב ראש". מצד אחד, כל ילד יכול לקחת נייר ועפרון ולצייר את הקוטר בתוך המעגל (גם לפני שידע שקוראים לזה קוטר). ומצד שני, לחכמים הכי גדולים אין נוסחה פשוטה שתבטא בדיוק את היחס בין העיגול, נחש-העקלתון, לבין היושר, נחש-הבריח…

מה קורה כאן? התופעה המתמטית הזו משקפת אמת עמוקה, ממש בשיתין של הבריאה כולה. מצד אחד יש עולם של עיגולים-עיגולים, טבע מתגלגל, ומצד שני יש עולם של יושר הנמצא בתוך העיגולים כמו הקוטר החותך את המעגל! עובדה היא שהיושר נמצא בתוך העיגול אבל איננו יכולים להבין איך בדיוק נעשית ה’קפיצה’ ביניהם, איך ניתן לגשר ולחבר בין עולם הטבע וחוקיו לבין התורה והתגלות ה’. זהו הסוד של ה’פאי’, ואת הסוד הזה מוסר הקב"ה למשה כשהוא בא יחד איתו אל פרעה.

באמת, הכל מתחיל במופת הראשון שה’ מראה ונותן למשה בתחילת שליחותו – המטה נהפך לנחש ומשה צריך להתגבר על הפחד, לשלוח את ידו ולהחזיק בזנבו ואז הוא הופך בחזרה למטה. כלומר, הנחש המתפתל במעגל נראה אמנם מאיים, אבל אתה יכול וצריך לתפוס אותו ולהפוך אותו לקו-ישר.  זה היה בתיאוריה – ועכשיו בפרשת בא, משה משלים את המהלך בפועל ממש, נכנס לבית פרעה ותופס אותו בזנבו…

האמת היא שמשה לא סתם מכניע את פרעה והורג אותו. הוא נכנס אליו, חדר לפנים מחדר, כדי לרכוש לעצמו את כוחו של פרעה, לחבר את עולם העיגולים, עולם הטבע, עם עולם היושר, התגלות ה’ בנסים ונפלאות ומתן תורה. בסופו של דבר, אנחנו מאחדים את היושר עם העיגול, לוקחים את הכתר מעל ראש פרעה ומניחים אותו על ראש משה, כתר עגול על ראש היושר.

ונסיים בצימוק חשבוני: אם נרצה לתת ביטוי מדויק יחסית לפאי, נאמר שהוא 355 חלקי 113, כלומר שאם היקף המעגל הוא 355 אז הקוטר הוא 113. והנה 355 הוא הגימטריא של פרעה! משה בא אל פרעה, המייצג את העיגול, ומוצא את סוד הקו של 113 החותך אותו. 355 הוא גם הגימטריא של המלה שנה שהיא הביטוי השלם של העיגול בממד הזמן, בכל שנה חוזר הגלגל ושונה על סיבובו, כאשר בתוך מעגל-השנה יש יחידות של ימים המבטאות את היושר, כל יום מתחיל ונגמר, ערב ובוקר, ואם נכתוב יום במילוי – יוד ואו מםנקבל 113, הקו שבתוך העיגול של שנה, 355!

ערך יוסף פלאי – מתוך שיעור ד’ שבט תשס"ז

המאמר באדיבות האתר "הקול היהודי".

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-W

Funzing-Fl

תגובות אחרונות