ארבעת הקושיות שאסור לשאול / מאת הרב יצחק גינזבורג

ארבעת הקושיות שאסור לשאול / מאת הרב יצחק גינזבורג

אחת הנקודות המודגשות יותר בליל הסדר היא הקושיות – רבים ממעשי הסדר נועדו לדרבן את הקטנים לשאול ולתמוה על מה שמתחולל בלילה זה, ואם אין קטנים צריכים המבוגרים לשאול את השאלות ולהשיב עליהן לעצמם, "אם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו" (שו"ע או"ח תעג, ז).

החרות לשאול

מעבר לכך שהשאלות נועדו לשמוע את התשובה בסיפור יציאת מצרים, דומה שיש ענין בעצם העלאת השאלות. "זמן חרותנו" אינו נוגע רק לשעבוד הגוף במצרים, בפסח מושגת גם החרות הפנימית לה זקוק אדם, חופש הדבור, ופיו נפתח להיות פה סח המשתבח בריבוי הדבור החפשי – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

כשם שהאדם זקוק לחופש כדי לבטא את הוודאויות שלו, הוא זקוק גם לנפש משוחררת כדי לשאול את כל קושיותיו המודחקות, חופש לחפשֹ, לחפור לעומק בהבנת המציאות ולבטא את שאיפתו לדעת. האדם מגיע לחרות גמורה רק כשכל קושיותיו המודחקות יוצאות החוצה, כשהוא חפשי לפתוח לדיון – גם אם לא לפתור לגמרי – כל מיצר ומועקה שמטילה המציאות הסבוכה על נפשו.

החרות לשאול איננה ‘חרות אנושית’ כללית, אלא חרות יהודית יחודית לה זוכה עם ישראל בפסח. היציאה מן המיצרים היא ראשית לכל יציאה ממיצרי התרבויות הזרות המעיקות על הנפש היהודית. אחת המחלוקות העמוקות בין ה’חוש’ היהודי ל’חוש’ שקיים בתרבויות זרות אחרות הוא שאלת קיום העולם – בעוד שליהודים ברור בחושם הטבעי כי העולם נברא ומחודש, הגוים נוטים לחשוב כי "העולם קדמון". בעומק, שאלת קדמות העולם היא השאלה האם אפשר לשאול: אם העולם קדמון הרי שמיצריו הם הנתונים הבסיסיים בהם כבול האדם, ולא ניתן להקשות על כך מאומה, אך אם העולם נברא יש סיבה לדברים ויש גם כתובת – בורא העולם – אליה ניתן להפנות את השאלות. יהודי ‘משתגע’ אם אין הוא יכול לשאול שאלות, וביציאת מצרים הוא מגלה כח להשתחרר מהמיצרים הנתונים כביכול, ולהקשות עליהם מבחוץ.

ארבע שאלות קיומיות

בפרט, ד קושיות ההגדה רומזות לקושיות פנימיות הטמונות בנפש האדם ונחלצות ממנה רק בחג החרות. ברור ש-ד אינו מספר סתמי, שהרי סביבו סובבת כל ההגדה – יש ד בנים, ד קושיות ו-ד כוסות. ד הקושיות מרמזות ל-ד קושיות מסוימות ועצמיות הקיימות בכל יהודי, ויוצאות לגילוי בליל הסדר באמצעות שתיית ד הכוסות המגלות סודות שמודחקים בנפש – "נכנס יין יצא סוד" – ואזי יש חרות לשאול את שאלות ד הבנים – המיצגים פנים שונות בנפש כל אדם – המכונים בהגדה "חכם" "רשע" "תם" "ושאינו יודע לשאול" (ראשי תבות חרות).

ד קושיות קיומיות טורדות את מנוחתו של היהודי:

א.      "מדוע נברא העולם?" – קושיה המרחיבה את השאלה הטורדת כל יהודי – "מדוע נבראתי?";

ב.       "מדוע נבחרו ישראל?" – קושיה הנובעת משאיפת שוויון המפעמת ביהודים, מדרישת הצדק והאפשרות המשותפת לכל הברואים;

ג.        "מדוע לא בא משיח?" – קושיה המתחדדת מדור לדור, ככל שמתברר ש"כלו כל הקיצין";

ד.       "מדוע יש רע בעולם?" – קושיה המתמקדת ברע הבלתי מוסבר, בבעיה של "צדיק ורע לו".

כמובן, קושיות שצפות על פני המודעות דוחפות את האדם למצוא את פתרונן, וכשמדובר בקושיות קיומיות אין די בפתרון שכלי – על האדם לפתור את עצם הקושיה, ולענייננו: למצוא הצדקה אמיתית ומורגשת לקיום העולם ולבחירתו שלו כיהודי, לבטל את המציאות של הרע בעולם ולהביא את המשיח!

הקושיות שהוזכרו מקבילות לספירות המוחין, המכונות גם "הנסתרות להוי' אלהינו", ועל כן התשובה להן נסתרת בעולמנו: קושית הבריאה מקבילה לחכמה בה נברא העולם – "כולם בחכמה עשית"; קושית בחירת ישראל תלויה בבינה בה חקוקות נשמות ישראל בסוד "ישראל עלו במחשבה"; שתי הקושיות האחרונות הן בסוד "תרין עיטרין" שבדעת – המכונות בספר יצירה "עומק טוב ועומק רע" – קושית היסורים תלויה ב"עומק הרע" שבדעת וקושית המשיח תלויה ב"עומק הטוב" שבה.]

כעת נראה כיצד מקבילות ארבע הקושיות הללו לרביעיות שבהגדה.

ארבע השאלות ב"מה נשתנה"

ד קושיות של "מה נשתנה" מקבילות ל-ד הקושיות הקיומיות, בדרך זו:

קושית "הלילה הזה כולו מצה" מתיחסת לבריאת העולם. המצה מבטאת את הטריות שבחדוש – את מה שטרם ‘התנפח’ וחש את עצמו כמציאות קדומה ועצמאית, את מה שיצא כרגע מהתנור, "טרם יחמץ", וחש שנברא כרגע מחדש [ולפי הסוד באכילת המצה זוכין ל"מוחין דאבא" – מח החכמה בו נברא העולם].

קושית "הלילה הזה מרור" מתיחסת, כמובן, לכל הרע והמר בעולמנו.

קושית "הלילה הזה כולנו מסובין" מתיחסת לשאלה מדוע לא בא משיח – עיקר ההסיבה והמנוחה כבני מלכים תהיה עם ביאת המשיח. לפי הסוד, אורות המסובין – אור ה’סובב כל עלמין’ – נגלו ביציאת מצרים רק כ’מקיף’, ללא הפנמה. הפנמתם המקווה, התישבותם ו’הסבתם’ בנפש, תתחולל רק עם ביאת המשיח.

הקושיה בנוגע להטבלה מתיחסת בפרט להטבלה בחרוסת – החדוש של הסדר – המבטאת את יחוד ומעלת בני ישראל. כך מובא בפוסקים שהחרוסת נעשית מפירות להם נמשלה כנסת ישראל, ובפרט מתפוח המזכיר את מעלת נשות ישראל שהרבו בלידת ילדים יהודים במצרים – כמבואר על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך". גם הדעה, שנפסקה להלכה, שהחרוסת היא זכר לטיט רומזת לכך, בסוד "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרֹץ". זו קושית הבחירה בישראל.

כנגד ארבעה בנים

את ד הקושיות שואלים ארבעת הבנים שבהגדה:

הבן החכם שואל מדוע לא בא משיח – זו שאלת משה רבינו, שכשהבין שלא יביא את ישראל לגאולה השלמה, תמה וטען "שלח נא ביד תשלח", מדוע ה’ לא תשלח ישר את המשיח לגאול את עמך?;

הבן הרשע שואל על מציאות הרע בעולם – הוא מתקומם על המציאות של "צדיק ורע לו" וטוען משום כך כי לית דין ולית דיין ואין טעם להיות צדיק, ואם כן "מה העבודה הזאת לכם?";

הבן התם שואל על הבריאה "מה זאת?" – הוא תמה על המציאות החדשה שהופיעה פתאום, ללא כל סיבה גלויה;

הבן שאינו יודע לשאול זוקק תשובה לענין בחירת ישראל – בן זה אבד את עיקר הטבע היהודי, הטבע לשאול שאלות ולהקשות קושיות, משום שהוא סובל מבעיה פנימית עם הזהות היהודית הנבחרת ומנסה לחמוק ממנה בשל כך.

תורתו של משיח

החידוש שבהעלאת הקושיות המודחקות מחודד כשהן מוקבלות לשאלות שנמנות במשנה מסכת חגיגה[1] כשאלות שאסור לאדם לעסוק בהן – "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור":

"מה למעלה" נוגע בבחירת היהודים ש"עלו במחשבה"[2] מעל כל נברא;

"מה למטה" נוגע ביסורים וברוע, בתהום שבתחתית המציאות;

"מה לפנים" היא השאלה מה קדם לבריאה – איזו סיבה או מניע;

"מה לאחור" היא השאלה בנוגע לעיכוב אחרית הימים, עיכוב ביאת המשיח.

על קושיות אלו אין תשובה בעולם הזה, ולכן טוב לאדם שלא ישאל אותן. אכן, פסח משחרר מהפחד לשאול – מהפחד מפני חוסר תשובה לשאלות הללו, שעלול להביא למשבר אמונה. כשם שכל ילד אומר "אבא, הבה ואשאל אותך ד קושיות" (נוסח שהצדיקים הקפידו לומר גם בבגרותם, אחר שנתיתמו מאב), כך אומר גם כל יהודי לאביו שבשמים באמונה תמימה וילדותית. כמו הילד הבוטח באביו ואינו חושש להציג לו כל שאלה, כך כל יהודי – המתחזק בפסח באמונה תמימה – שניזונית ממצה שמורה, ושמורה ממשברים ב"ליל שִמורים" – שואל את אביו שבשמים כל מה שמציק לו.

בשאלות אלו, להן אין תשובה בתורת העולם-הזה, מתגלה מעלת הפסח על חג מתן תורה, כחג גאולה הרומז ל"תורתו של משיח", "תורה חדשה מאתי תצא"[3], הפותרת באמת ובעומק כל קושיה קיומית.

מתוך ‘מעין גנים’ בעריכת איתיאל גלעדי ובאדיבות האתר "הקול היהודי".

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

Funzing-F1

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-F1

תגובות אחרונות