על רגל אחת – לקראת שבת לפרשת קדושים / מאת הרב יצחק גינזבורג

על רגל אחת – לקראת שבת לפרשת קדושים / מאת הרב יצחק גינזבורג

כל התורה כולה היא תורת אמת מן השמים, אבל הלל הזקן ורבי עקיבא מלמדים אותנו שיש מקום להתבונן בנקודה עיקרית שמהווה "כלל גדול", מעין מפתח שאם אתה מחזיק בו אתה בדרך הנכונה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – "אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה"[1]. בדומה לזה, מפורסם הסיפור[2] על הנכרי שרצה להתגייר בתנאי שילמדו אותו את כל התורה על רגל אחת, ואמר לו הלל הזקן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך [הצד השלילי של 'ואהבת לרעך כמוך'] – זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש"…

כמובן, כל התורה כולה היא תורת אמת מן השמים, אבל הלל הזקן ורבי עקיבא מלמדים אותנו שיש מקום להתבונן בנקודה עיקרית שמהווה "כלל גדול", מעין מפתח שאם אתה מחזיק בו אתה בדרך הנכונה. הצורך למצוא מפתחות כאלה שייך במיוחד למי שמגיע ‘מבחוץ’ ורוצה לגשת אל התורה האין-סופית ("רחבה מארץ מדה"). אחד כזה מחפש נקודת אחיזה כלשהי, כזו המדריכה ואומרת: כאן כדאי לך להתחיל! לכן הכלל הגדול בתורה נלמד דווקא מאותו נכרי שבא להתגייר. הגר באמת אינו חייב לדעת את כל התורה לפני שיתגייר, אבל הוא צריך לדעת את הדברים העיקריים והיסודיים ביהדות (בלשון הרמב"ם: "מודיעים לו עיקרי הדת"[3]), ואז לקבל עליו, במלוא הרצינות, עול תורה ומצוות. גם רבי עקיבא, התנא הגדול, מגיע אל התורה מבחוץ, שהרי הוא בעל תשובה המתחיל ללמוד תורה רק בגיל ארבעים (מלבד העובדה שהוא ממשפחה של גרי-צדק)[4].

הגר ובעל-התשובה, המתחילים מאל"ף בגיל מבוגר, חייבים ‘פטנט’ של קיצור-דרך, ובזכותם אנו מתוודעים לכלל הגדול של התורה. גם הדור שלנו הוא דור של תשובה – כל כך הרבה יהודים התרחקו מדרך התורה, וכל כך הרבה יהודים רוצים היום לשוב אל המקור – ולכן אנו זקוקים, יותר מתמיד, לדרך הזו, המאפשרת לגשת אל התורה לאחר שנים ודורות של ניתוק, להתחיל מהכלל הגדול וממנו להצליח להגיע אל כל הפרטים והפירושים (כך למשל, בחר הרבי מליובאוויטש את "שנים-עשר הפסוקים" עבור ילדי צבאות-ה’, וכדאי מאד שגם אנו המבוגרים נשנן אותם).

[כמובן שהזיהוי של הכלל הגדול בתורה נכון לכולם – גם לחכמי התורה והצדיקים הגדולים ביותר. אלא שהם אינם זקוקים לחפש אותו יותר מדי. הם לומדים את כל התורה ומקיימים תרי"ג מצוות ובאופן טבעי יודעים לייחס את החשיבות הראויה לכלל הגדול, כהנחת יסוד פשוטה. אבל כאשר הגר מגיע מבחוץ ומבקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, מגלה לו הלל הזקן מהו הכלל הגדול שלאורו הולכים, וכעת אנו מרוויחים שהנחת-היסוד הסמויה של הלל עצמו יוצאת מאלמוניותה והופכת לנחלת הכלל, ואנו הרחוקים יכולים לאחוז בה ולהגיע דרכה אל התורה כולה. לפעמים החכם הגדול מתקשה לנסח מהם האקסיומות שעומדות אצלו ביסוד, אבל מי שהוא "ענוותן כהלל" יודע להשיב מייד, 'על רגל אחת', מהו הדבר שמתאים גם לאדם הכי מרוחק ונמוך.]

חמשה פסוקים כלליים

אם כבר עוסקים בכללים, אפשר להמשיך ולמצוא כללים נוספים בתורה. הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא סתם כלל גדול בקיום התורה והמצוות, אלא פסוק בתורה שהוא "כלל גדול" בספר התורה, וכיון שספר התורה מורכב מחמשה ספרים שונים, נראה שניתן להצביע על חמשה כללים בתורה. הבה ונעשה תרגיל קטן: נעצום את העינים וננסה לחשוב, מהו הפסוק המפורסם ביותר והכללי ביותר בספר בראשית? באופן טבעי, ‘קופץ לנו בראש’ הפסוק הראשון, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – מכאן מתחיל הכל, וזהו כל ספר בראשית במשפט אחד, ספר הבריאה וההתחלה.

נמשיך לספר שמות: כאן מתבקש להצביע על הפסוק הראשון בעשרת הדברות: "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – יסוד האמונה הכורך יחד את מתן תורה ויציאת מצרים, עיקר הסיפור של ספר שמות. בנוגע לספר ויקרא, החומש האמצעי, רבי עקיבא כבר עשה לנו את העבודה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". מספר במדבר נבחר את פסוקי ברכת כהנים, שאותם נוהגים לומר בכל יום בבוקר לאחר ‘ברכות התורה’ – כלומר שהם נבחרו לייצג את לימוד התורה שבכתב. ולבסוף, בספר דברים הבחירה פשוטה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד" – תמצית האמונה היהודית, פסוק שאותו אנו אומרים פעמיים בכל יום, ואיתו מסרו המוני יהודים את הנפש על קידוש השם.

לפני שנעמיק במשמעות של חמשת הפסוקים, נסדר אותם במבנה מוכר: מספר כל המלים בפסוקים הללו הוא ארבעים-ותשע – ומיד אנו נזכרים בארבעים-ותשעה הימים של ספירת העומר (שאנו נמצאים כעת בתוכה). אם כן, נוכל לסדר לעצמנו "לוח ספירת העומר" שבו יש מילה מתאימה לכל יום (כמו שמופיע בסידורים על מזמור "למנצח בנגינות" ותפילת "אנא בכח") – מהיום הראשון כנגד ‘בראשית’ עד היום האחרון כנגד ‘אחד’ (הטבלה המלאה מובאת בהמשך).

ההקבלה הזו מתבקשת במיוחד מפני שההשראה לקביעת הפסוקים הכלליים היא מרבי עקיבא – הדמות הבולטת בספירת העומר, שהרי בתקופה זו מתו תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה (ולכן נקבעו כמה הלכות המבטאות אבלות בימי הספירה), ומאידך: הכלל הגדול של רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך", הוא העבודה העיקרית בימי הספירה, לתקן את חטא השנאה והפירוד. בנוסף לכך שאת הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אנו קוראים בתורה במהלך ימי ספירת העומר.

בלוח החדש שסדרנו כעת לספירת-העומר יש כמה תופעות יפות, מתוכן נצביע על שלש: א. המלים "ואהבת לרעך כמוך" יוצאות בדיוק במרכז הלוח, דהיינו בימים 24, 25, 26 לספירה, כאשר המלה "לרעך" היא המרכז שבמרכז! ב. המלה "שלום" יוצאת בתאריך כ"ח באייר, היום שבו זכינו לפני ארבעים-ושש שנים לישועה מופלאה מן השמים במלחמת ששת-הימים ולשוב אל ירושלים עיר הקודש (ועיר השלום) ומקום המקדש ("בית השלום")! ג. המלה "ישראל" (בפסוק "שמע ישראל") יוצאת בראש-חודש סיון, היום שבו חנו ישראל מול הר סיני "כאיש אחד בלב אחד".

עליה בסולם הנפש

כעת נגיע להתבונן בתוכן של חמשה הפסוקים הכלליים, ונראה שהם יוצרים רצף הגיוני, מהלך אחד ההולך ועולה. כדי להעשיר את ההתבוננות, נשתמש בחמישיית מושגים ידועה בפנימיות התורה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – אלו הם חמשה חלקים-רבדים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו בנפשו: הנפש היא הרובד הבסיסי, רוח-החיים המורגשת בגוף ובפעולות הטבעיות, שבחיצוניותה נראית אפילו דומה לנפש של בעל-החיים.הרוח היא הרובד המתבטא בעולם הרגשות והיחס אל הזולת, שבו כבר ניכר "מותר האדם מן הבהמה".הנשמה היא הרובד המתבטא בעולם השכלי שלנו, המתעלה מעל התפיסה החושית-הגשמית עצמה וחושב במערכת מושגים מופשטת (למשל, היכולת לזהות ‘כלל’ מתוך פרטים). החיה היא רובד עליון הנמצא לגמרי מעל התודעה שלנו, "אור מקיף" (לעומת הנפש, הרוח והנשמה שהם "אורות פנימיים") – אבל מקיף הנמצא כאילו בקרבת מקום עד שאפשר לחוש לעתים את השפעתו, כמו ‘אווירה’ מסוימת שבה אני נמצא. היחידההיא השרש העמוק ביותר, הנקודה הגרעינית של הנשמה שבה היא דבוקה לגמרי במקורה, באלקים. היחידה היא "מקיף רחוק", כזה שנחשף רק ברגעים מאד מיוחדים, כמו בשעת מסירות נפש.

נחזור לפסוקים שלנו: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – זו צריכה להיות החווייה היסודית שלי בממד הנפש: אלקים ברא את העולם כולו, ובתוכו אני, האדם, נזר הבריאה. כאן עדיין לא מוזכר שם המיוחד, הוי’, אלא שם אלקים, המבטא את בורא הטבע ומנהיגו (וכידוע אלהים בגימטריא הטבע) – עצם ההכרה בכך שיש משהו מעל ומעבר לעולם. גם הנפש שלי אינה נתפסת כמשהו אחר לגמרי מן הגוף, כאשר הנפש והגוף מקבילים לשמים וארץ בפסוק ("השמים" בגימטריא נשמה). ברובד הנפש עצמו, עדיין לא מובלט הייחוד שלי כיהודי, וכן בספר בראשית אמנם סיפורי האבות עומדים במרכז אך הם עדיין נתפסים כחלק מכלל האנושות.

"אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – כאן אנו עולים אל הרובד של הרוח. הרוח עולה למעלה! כאן אנו חיים מתוך הכרה של שעבוד ומיצרים מצד אחד, ויציאה לגאולה מצד שני. חומש שמות כולו "שובר את הטבע", ועם ישראל מתברר כמשהו שונה לגמרי, "אתה בחרתנו מכל העמים… ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". אם בממד הנפש אני חווה את עצמי כפרט, הרי בממד הרוח נוצרים קשרים חברתיים – פתאום קם אדם בחודש ניסן ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת אל ה’ אלקיו.

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי הוי’" – הגענו אל הרובד של הנשמה. לאחר שיצאנו ממצרים ואנו חווים את הקיום שלנו כשונה מעולם הטבע וממשפחת העמים הגדולה, אנו רוקמים בינינו מערכת יחסים מיוחדת במינה, שהיא הכלל הגדול של כל הכללים. נכון שברובד מסויים אנו דואגים לכל העולם ולכל האנושות, ורוחשים "אהבת הבריות" לכל ברואיו של הקב"ה – אבל האהבה המיוחדת "לרעך" היהודי היא משהו אחר לגמרי. זו אהבה המתעלה מההבדלים שביני לבינך, מתוך הכרה עמוקה שלכל הנשמות שלנו יש שרש משותף, ולכן אפשר לצוות שנאהב את השני "כמוך" ממש!

פסוקי ברכת כהנים מביאים אותנו אל הרובד של החיה. כאשר אנו עולים אל המדרגות הנעלמות, המקיפות את הנשמה, אנו מגלים שאחרי כל העליות שהיו עד עכשיו יש שלב נוסף שבו אנו כל כך קרובים אל ה’ עד שהוא בוחר בנו להיות השליחים שלו "לברך את ישראל באהבה" – לא רק לעמוד מול ה’ כבנים אהובים, אלא להזדהות איתו עד כדי האפשרות לייצג אותו ולהביא את ברכתו לעולם.  אמנם כח הברכה בפועל מוענק רק לכהנים, אבל הכהנים עצמם יכולים לעשות זאת מכח כל ישראל: אנו שולחים אותם להיות השליחים של ה’ לברך את כולנו!

ולסיום: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד" – זהו הגילוי של הרובד העליון, היחידה. אנו מצהירים תמיד על אחדות ה’, אבל רק "היחידה שבנפש" שלנו יכולה באמת לתפוס עד כמה ה’ אחד – עד כמה כל העולם כולו בטל ונכלל בתוך האחדות האלוקית. את המסר הזה אנו מקבלים בספר דברים, המכין אותנו לקראת הכניסה לארץ ישראל, לומר לנו: דווקא כאשר תגיעו לחיות "חיים נורמאליים" של אומה בארצה, עליכם לזכור היטב שלא באתם לכאן כדי להיות באופן סתמי "עם חופשי בארצנו" אלא להיות עַם-ה’ המעיד על אחדות ה’, וידיעה זו היא היא טעם הקיום שלו.

לאחר כל זה, נזכור שהציר של כל הפסוקים, והכלל הגדול מכולם, הוא דווקא "ואהבת לרעך כמוך", התקשרות נשמות ישראל באהבה. זו נקודת ההתחלה, ממנה חוזרים אל הרבדים של הנפש והרוח, וממנה ממריאים אל הרבדים של החיה והיחידה. העיקר שלא תשכח את "רעך"!

המאמר מבוסס על ספר שלם המוקדש להתבוננות זו – "כלל גדול בתורה"

לוח ספירת העומר – הפסוקים הכלליים

אחד

חסד
שבחסד

בְּרֵאשִׁית

שנים

גבורה
שבחסד

בָּרָא

שלשה

תפארת
שבחסד

אֱלֹהִים

ארבעה

נצח
שבחסד

אֵת

חמשה

הוד
שבחסד

הַשָּׁמַיִם

ששה

יסוד
שבחסד

וְאֵת

שבעה

מלכות
שבחסד

הָאָרֶץ

שמונה

חסד
שבגבורה

אָנֹכִי

תשעה

גבורה
שבגבורה

הוי’

עשרה

תפארת
שבגבורה

אֱלֹהֶיךָ

אחד עשר

נצח
שבגבורה

אֲשֶׁר

שנים עשר

הוד
שבגבורה

הוֹצֵאתִיךָ

שלשה עשר

יסוד
שבגבורה

מֵאֶרֶץ

ארבעה עשר

מלכות
שבגבורה

מִצְרַיִם

חמשה עשר

חסד
שבתפארת

מִבֵּית

ששה עשר

גבורה
שבתפארת

עֲבָדִים

שבעה עשר

תפארת
שבתפארת

לֹא

שמונה עשר

נצח
שבתפארת

תִקֹּם

תשעה עשר

הוד
שבתפארת

וְלֹא

עשרים

יסוד
שבתפארת

תִטֹּר

אחד ועשרים

מלכות
שבתפארת

אֶת

שנים ועשרים

 חסד
שבנצח

בְּנֵי

שלשה ועשרים

גבורה
שבנצח

עַמֶּךָ

ארבעה ועשרים

תפארת
שבנצח

וְאָהַבְתָּ

חמשה ועשרים

נצח
שבנצח

לְרֵעֲךָ

ששה ועשרים

הוד
שבנצח

כָּמוֹךָ

שבעה ועשרים

יסוד
שבנצח

אֲנִי

שמונה ועשרים

מלכות
שבנצח

הוי

תשעה ועשרים

חסד
שבהוד

יְבָרֶכְךָ

שלושים

גבורה
שבהוד

הוי’

אחד ושלושים

תפארת
שבהוד

וְיִשְׁמְרֶךָ

שנים ושלושים

נצח
שבהוד

יָאֵר

שלשה ושלושים

הוד
שבהוד

הוי’

ארבעה ושלשים

יסוד
שבהוד

פָּנָיו

חמשה ושלושים

מלכות
שבהוד

אֵלֶיךָ

ששה ושלושים

חסד
שביסוד

וִיחֻנֶּךָּ

שבעה ושלשים

גבורה
שביסוד

יִשָּׂא

שמונה ושלשים

תפארת
שביסוד

הוי’

תשעה ושלשים

נצח
שביסוד

פָּנָיו

ארבעים

הוד
שביסוד

אֵלֶיךָ

אחד וארבעים

יסוד
שביסוד

וְיָשֵׂם

שנים וארבעים

מלכות
שביסוד

לְךָ

שלשה וארבעים

חסד
שבמלכות

שָׁלוֹם

ארבעה וארבעים

גבורה
שבמלכות

שְׁמַע

חמשה וארבעים

תפארת
שבמלכות

יִשְׂרָאֵל

ששה וארבעים

נצח
שבמלכות

הוי’

שבעה וארבעים

הוד
שבמלכות

אֱלֹהֵינוּ

שמונה וארבעים

יסוד
שבמלכות

הוי’

תשעה וארבעים

מלכות
שבמלכות

אֶחָד


[1] רש"י מתורת כהנים.

[2] שבת לא, א.

[3] הלכות איסורי ביאה יד, ב.

[4] הלל הזקן ורבי עקיבא מלמדים אותנו את החשיבות והמרכזיות של אהבת ישראל. ובדרך רמז, בגימטריא: הלל ועוד עקיבא = אברהם ומדתו המיוחדת של אברהם אבינו היא מדת החסד ("חסד לאברהם") = רמח (248) מצוות-עשה שבתורה – אהבת ישראל היא "כלל גדול בתורה" וכוללת את כל המצוות. אם נחלק 248 לשמונה נקבל 31, כלומר שזהו הערך הממוצע של כל אות בהלל עקיבא. 31 = אל, השם של מדת החסד, "חסד אל כל היום".

האותיות האמצעיות של הלל עקיבא הן לי, וסכום שאר האותיות (הל עקבא) עולה יצחק, וזה מה שאמרה שרה אמנו "כל השומע יצחק לי" = אברהם (ותחילת הפסוק היא "צחק עשה לי [אלהים]" = תרי"ג, דהיינו רמ"ח מצוות עשה ועוד שס"ה מצוות לא-תעשה). משמעות הרמז הזה היא שיצחק כלול בתוך אברהם, כמו שמבואר בקבלה ובחסידות בסוד עקדת יצחק – התכללות יצחק ואברהם, "לאכללא שמאלא [מדת יצחק] בימינא [מדת אברהם]", "כלל גדול [התכללות גדולה] בתורה". בשורת ה’ לאברהם היא "הרבה ארבה את זרעך" – ארבה = יצחק, והן האותיות הראשונות במלה אברהם.

המאמר באדיבות האתר "הקול היהודי".

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-Fl

Funzing-F1

תגובות אחרונות