להביט בראי • לקראת שבת לפרשת בהעלותך / מאת הרב יצחק גינזבורג

להביט בראי • לקראת שבת לפרשת בהעלותך / מאת הרב יצחק גינזבורג

כאשר בני הזוג מביטים זה בזה, בקדושה ובטהרה, הם רואים האחד בשני גילוי מיוחד של הקב"ה, "השותף השלישי" בבית היהודי. החיבור השלם הזה אינו נשאר רק בממד הראיה, אלא גם כיחוד גופני ממשי, ללא צורך לפרוש מן האשה, אלא "כמשוש חתן על כלה" בכל המובנים

"ותדבר מרים ואהרן במשה"… מרים הנביאה ואהרן הכהן מותחים בקורת על משה רבינו, אחיהם הקטן, על שפרש מאשתו (כמו שמסבירים חז"ל), ומייד ה’ מתגלה אליהם ומלמד אותם את ההבדל המהותי בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה".

מה הקשר בין דרגת נבואתו של משה לבין העובדה שהוא פרש מן האשה? חז"ל מסבירים "יפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שהשכינה נגלית עליו תדיר ואין עת קבועה לדבור" (רש"י), ודבר זה הומחש לאהרן ומרים כאשר ה’ נגלה עליהם "פתאֹם" בהיותם טמאים. אמנם הפסוקים עוסקים במעלת נבואת משה רבינו בכלל, לא רק בפרט הזה של תדירות הנבואה, כלומר שהפרט הזה הוא חלק מעניין מהותי בנבואת משה שבגללו הוצרך לפרוש מן האשה. לכן נתבונן בהשוואה בין משה רבינו לשאר הנביאים ומתוך כך נבין יותר את הסוגיה שלפנינו.

שתי מראות

בלשון חז"ל, נבואת משה רבינו היא "באספקלריא המאירה" לעומת שאר הנביאים שמתנבאים ב"אספקלריא שאינה מאירה" (כמו שמביא רש"י אצלנו). מהי בדיוק ה’אספקלריא’? יש אומרים שזו מחיצת זכוכית, שרואים מה שנמצא מעברה השני, ויש אומרים שזו מראָה המחזירה את התמונה שמולה[א]. ניתן לצרף את שני הפירושים ולומר שאספקלריא המאירה היא זכוכית שקופה שרואים דרכה ואילו אספקלריא שאינה מאירה היא מראה. פירוש זה מתאים יפה עם שינוי הלשון בפסוקים שלנו: על כל הנביאים נאמר "בַּמַּרְאָה אליו אתודע", ועל משה נאמר "וּמַרְאֶה ולא בחידֹת" – המַּרְאָה היא אספקלריא שאינה מאירה (כמו ה"מראות הצובאות" שהביאו הנשים לנדבת המשכן ומהן נעשה הכיור), והמַרְאֶה הוא זכוכית שקופה לגמרי. לכן מַרְאֶה הוא לשון זכר ומַּרְאָה לשון נקבה, כי המַּרְאָה מחזירה את המַרְאֶה עצמו, כנקבה המקבלת מהזכר[ב].

מה פירוש הדבר? באופן כללי, מוסבר[ג] שמשה רבינו קולט את הנבואה בראייה שכלית ברורה לגמרי, לעומת הנביאים שרואים חזיונות, חידות ומשלים, ולא את עצם הדבר. משה קולט באופן ישיר את מַרְאֶה הנבואה עצמו הבא מלמעלה, ואף שיש לו אישיות בפני עצמה, והוא חי בגוף גשמי, אבל הוא מזוכך, כזכוכית שקופה, ולכן מציאותו העצמית אינה חוצצת כלל, כאילו הוא שקוף לגמרי… לעומת זאת, אצל שאר הנביאים יש חציצה בינם לבין דבר ה’ המגיע מלמעלה, והם יכולים לקלוט אותו רק כאשר הוא ‘מכה’ על המציאות התחתונה, כאילו מחזיקים בידם ראי ומביטים בהשתקפותו של האור האלוקי. אם נמשיל את האור האלוקי לאור השמש, הרי משה יכול להביט ישירות באור הזה בלי להסתנוור, רק דרך מחיצה שקופה אחת, ואילו שאר הנביאים יכולים לראות את האור רק כשהוא מגיע אל הארץ ומאיר אותה והופך להיות "אור חוזר".

[במושגי הקבלה, המראָה היא ספירת המלכות, הספירה התחתונה ביותר שעליה נאמר שאין לה מעצמה כלום, אלא רק מחזירה ומשקפת את האור והתוכן העצמי שמגיע מהספירות שמעליה. לעומת זאת, המראֶה הוא ספירת התפארת, הספירה העיקרית של המידות (פרצוף זעיר אנפין), המשפיעה גילוי אור אלוקי. התפארת הוא האיש והמלכות היא האשה.]

משה פורש מן האשה

אם כן, משה רבינו אינו נזקק לעולם הזה כדי לקבל את הנבואה. הוא עומד ישירות מול ה’, "פה אל פה" ו"פנים בפנים", "תמונת ה’ יביט". זוהי הסיבה שמשה נזקק לבסוף לפרוש מאשתו. הרי בני זוג חייבים להיות בתקשורת הדדית חיובית, "להסתכל בעינים" זה לזה ולשדר את המסר "אני אוהב אותך". אבל משה רבינו, המוכן בכל עת לנבואה, אינו יכול להסיח את דעתו, אינו יכול להפנות את מבט עיניו מהמראֶה האלוקי, ולכן הוא נאלץ לפרוש מצפורה אשתו. משה יודע שאי אפשר להסתכל בו זמנית גם כלפי מעלה, אל השכינה הקדושה, וגם כלפי מטה, אל אשתו האהובה. לכן אין ברירה, עליו לעזוב את צפורה כדי ‘להתחתן’ כביכול עם השכינה. מרים הנביאה ואהרן הכהן – שניהם בעלי משפחה מאושרת (מרים עם כלב בן יפונה, ואהרן עם אלישבע בת עמינדב) – לא הבינו תחילה מדוע משה רבינו פורש מצפורה, עד שה’ עצמו מסביר להם שמשה הוא חריג, כולו קדש לנבואה עליונה ואינו יכול לעסוק בחיי משפחה רגילים[ד].

ביתר עומק, אנו נוגעים כאן בסוגיה חשובה ביחסי איש ואשה. האשה משתמשת הרבה במראָה, לקשט את עצמה ולבחון את מראה ויופיה. אבל הגבר בדרך כלל אינו זקוק למראה, וההלכה אף אוסרת על גבר להסתכל במראה כמו אשה (כחלק מהאיסור "לא ילבש גבר שמלת אשה"[ה])! ההבדל ה’מגדרי’ הזה נובע ממקום מאד עמוק: האשה מכירה את עצמה דרך ההשתקפות שלה בעיני הסביבה, היא חייבת היזון חוזר (פידבק) מן המציאות כדי לחוות את עצמה. ואילו הגבר חווה את עצמו ‘מתוך עצמו’, ולכן בדרך-כלל אל לו לשאול את עצמו "איך אני נראה בעיני אחרים".

אך האמת היא שגם לגבר יש מראָה – האשה היא המראָה של בעלה! הבעל מביט באשתו וכך הוא רואה גם את עצמו באופן מתוקן (ניסוי פשוט לגברים שבינינו: אם אינך יודע בדיוק איך אתה מרגיש, תסתכל על אשתך. היא יודעת מצוין!). אבל משה רבינו אינו יכול להסתכל במראָה הזו – הוא כולו "איש האלקים" שאינו יכול להרשות לעצמו להשתעשע בכל מיני ‘השתקפויות’. הוא נתון כל הזמן בראיה ישירה של מראֶה הנבואה, רק "הדבר האמיתי" בכבודו ובעצמו.

המשיח חוזר לאשה

לפי הדברים האלה, בדרגה העליונה ביותר, דרגת משה רבינו, אין ברירה אלא לפרוש מן האשה. ואחרי כל ההסברים, במבט הפשוט שלנו יש בזה משהו מעט ‘צורם’. האם כל החינוך להקמת משפחה בישראל וחיי אהבה בין איש ואשה הוא קצת עניין של ‘בדיעבד’?

האמת היא שאמנם משה רבינו הוא הגדול בכל הנביאים שהיו ושיהיו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ובכל זאת מבחינה מסוימת דרגת המלך המשיח משלימה את הדרגה של משה רבינו, ומביאה את כולנו לרמה גבוהה יותר. כך מבואר שמשה רבינו אמנם הוצרך לפרוש מן האשה, אבל המשיח לא יפרוש מן האשה!

כדי לחוש מעט את הגילוי המשיחי הזה, נחזור להבדל בין שתי האספקלריאות. במבט מעמיק מתברר (כפי שמבואר בחסידות) שדוקא באספקלריא שאינה מאירה יש מעלה מסוימת על זו המאירה. כמה שנסתכל במבט ישיר אל האלוקות, נוכח פני ה’, הרי השגתנו-ראייתנו היא מוגבלת. עם המשקפיים והמשקפת הטובות ביותר, האספקלריא הכי מאירה בעולם, נוכל להגיע עד גבול מסוים, וגם כשאנו מתקדמים ועולים "מחיל אל חיל" תמיד נגלה שמעבר לקו האופק, מעבר למראֶה שנגלה אלינו, יש עוד מרחבים אין-סופיים. לעומת זאת, האספקלריא שאינה מאירה, המראָההנמצאת למטה ומחזירה את המראות העליונים, יכולה לקלוט ולשקף התנוצצות ממקומות גבוהים יותר. כלומר, יש מעלה לקלוט את ה’ מתוך המציאות של העולם שהופך לראי מלוטש שבו אנו רואים כביכול את פני ה’.

אפשר לומר שמשה רבינו עצמו עשה את הצעד הראשון בכיוון הזה. אמנם הוא לא היה רשאי להחזיר לגמרי את צפורה אשתו, אבל ניתן לפרש שלאחר דברי מרים אחותו הוא הבין שעצם ההבטה באשתו אינה סותרת את דבקותו בקב"ה (וגם כאשר לא ניתן לקיים חיי אישות הרי עצם ההבטה של האיש באשתו בדרך חיבה הינה מותרת ורצויה[ו]).

אצל המשיח – שהנשמה שלו היא היא נשמת משה רבינו – הדבר הזה יופיע בשלמות: יתברר שכאשר בני הזוג מביטים זה בזה, בקדושה ובטהרה, הם רואים האחד בשני גילוי מיוחד של הקב"ה, "השותף השלישי" בבית היהודי. החיבור השלם הזה בין האיש והאשה אינו נשאר רק בממד הראיה, אלא גם כיחוד גופני ממשי, ללא צורך לפרוש מן האשה, אלא "כמשוש חתן על כלה" בכל המובנים.

כמה שהאדם יתקדש ויתעלה בדבקות בה’ מתוך ‘התפשטות הגשמיות’, הרי באמת את הדרגה העליונה של גילוי ה’ הוא יוכל לקלוט רק בעקבות המבט במראָה האישית שלו, שהיא בת זוגו האהובה.

לפי יין משמח ח"ב עמ’ סב.

המאמר באדיבות האתר "הקול היהודי". 


[א]  ראה למשל במפרשי המשנה כלים ל, ב.

[ב] ראה בפירושי רבינו בחיי והכתב והקבלה בפסוקים אצלנו.

[ג] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז, ועוד.

[ד] הדבר לא ברור האם משה רק הפסיק לקיים חיי אישות עם אשתו או שגרש אותה לגמרי. ראה לקוטי שיחות י"ח עמ’ 145.

[ה] דברים כב, ה. שלחן ערוך יורה דעה קנו, ג.

[ו] כל עוד משה לא הוצרך לגרש אותה לגמרי, כנ"ל בהערה ד.

 
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 הצבעות, ציון ממוצע: 5.00 מ- 5)

אין תגובות

פרסם תגובה

הלנה אור - עיצוב גרפי

מדור חוק ומשפט

מדור חוק ומשפט

Funzing-F

תגובות אחרונות