נווה עופר שינתה את שמה. כנראה שחשבה שבזכות כך תוכל לעבור את שינוי התדמית שתמיד חלמה עליו. זה היה יכול להיות דבר נפלא, אם ניתן היה למחוק את עברך על ידי שינוי השם בלבד. נווה עופר מנסה לשכוח ולהשכיח בכל כוחה שפעם הייתה אבו כביר, כולה פרדסים וערבים.

יש שכונות שנבנו על חלום, על תקווה, על חזון – לא במקרה של שפירא. היא מתחילה איפה שהחלום נסוג ומתחיל פיכחון החיים עצמם. היה צורך במגורים והיא הוקמה. בלי רעש וצילצולים, בלי מים שעולים על גדותיהם או צבעים נועזים, קיימת שכונה מעשית ומציאותית שהיא מראה נפלאה לכל מה שיפה ומכוער בנו. התפקיד הזה הוא לא חדש לה, היא ממלאת אותו בגאון מאז היווסדה.

מאז שהוקמה באמצע המאה ה19 על ידי ערבים מארונים עמידים חוותה תהפוכות ושינתה פניה פעמים רבות. שכונה שהחלה כוילות מוקפות בחצרות לאורך חוף הים, התרחבה בתחילת המאה ה 20 עם בנייה פשוטה וזולה יותר. הסיפור חזר חלילה עוד מספר פעמים, בתים יוקרתיים ואז פשוטים יותר ואז שוב בנייה יוקרתית ושוב ירידה.