נווה שאנן היא שכונת פועלים שהוקמה בדרום ת"א ב-1921. גבולות השכונה הם רחוב הרכבת מצפון, דרך בגין ושדרות הר ציון ממערב, רחוב החרש ממזרח ורחוב לוינסקי מדרום.
היסטוריה
לאחר מאורעות תרפ"א , החליטה קבוצה של 400 יהודים לעזוב את יפו . יושב ראש הוועד של המתיישבים היה העסקן והחוקר יעקב פרמן . לשם כך איתרה הקבוצה את פרדס שייח'-עלי ששכן בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. הפרדס היה תא שטח פורה בגודל של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית.
חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין, שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל יוסף טישלר, הידועה כתוכנית "המנורה".
על פי תוכנית המנורה, אשר בנויה למעשה על רעיון קונצנטרי השואב השראה מפרויקטים חקלאיים–עירוניים מוקדמים יותר, כדוגמת אלה של ריכרד קאופמן ואבנעזר הווארד, תוואי הרחובות בנוי בצורת מנורה, כך שרחוב לוינסקי מהווה את "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון ( שדרות ירושלים דאז ). עם זאת, התוכנית לא באה לידי מימוש בשל הסיבה שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים. המיקום הגאוגרפי של התוכנית נקטע למעשה במה שהפך מאוחר יותר לגבול בין יפו לתל אביב. גבול זה, לא רק שחסם ומנע את התממשות החזון האוטופי של הקבוצה, אלא גם יצר את תוואי השטח שהוקצה בשנים מאוחרות יותר לפרויקט התחנה המרכזית הישנה.
בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "מתחם ביאליק". מתחם זה כלל בית ספר יסודי שכונתי ע"ש חיים נחמן ביאליק שנבנה ב-1935 , על מנת לענות על צרכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה גם להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו. התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על גבעה לצידי הדרך העולה מצומת המסגר – לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, הגר”א). בשנים 1934-1936 הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי אדריכלות הסגנון הבינלאומי : בית שרנו (ראש פינה 26), בית קלמרו (ראש פינה 25) ובית שלם (ראש פינה 28). שלושת הבניינים הינם מהמבנים המרשימים בסגנון הבינלאומי של תל אביב, ושלושתם מיועדים לשימור מחמיר בתוכנית השימור של תל אביב. בקצה הצפון מזרחי של השכונה (לבנדה 56) בצמוד לחומת הרכבת שעברה כאן בדרך לירושלים, נבנה בית שמעון לוי (בתמונה), הידוע יותר בכינוי "בית האוניה". שמעון לוי קיבל אישור לבנות בית בן שלוש קומות, אך שנה אחר כך הוגשה נגדו תביעה על שבנה שש קומות. משום גובהו הרב שימש גג הבית תצפית לאנשי ההגנה . לפי דן יהב, בספרו "תל אביב-יפו עיר החלומות", הערבים נהגו לפרסם את תמונת הבית בכרזות תעמולה המסבירות את "שאיפות ההשתלטות של היהודים הבונים מבצרי ענק". בית האוניה מיועד אף הוא לשימור.
ב-1938 התקבלה ההחלטה לפתוח בשטח הגובל מצפון-מערב לשכונה את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב ("התחנה המרכזית הישנה"). המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו בכיכר המושבות הסמוכה שהיוותה צומת תחבורתי בעיר.
ב-1936 החל להתגבש פרויקט יזמי אחר מדרום לשכונה, הידוע כיום כמתחם "התחנה המרכזית החדשה". מבנה התחנה נמצא על קרקעות שנקנו באותו זמן על ידי היזם אריה פילץ, אשר היה נחוש לנצל את זכויות הבנייה המגיעות לו ולהקים שם טרמינל אוטובוסים בינעירוני, ללא כל התחשבות במצב הסביבה וטובת תושבי המקום.
בניית התחנה, אשר תוכננה על ידי האדריכל רם כספי, הסתיימה ב-1993 ונפתחה ב-18 באוגוסט באותה השנה. האזור כולו התדרדר בשל חילופי אוכלוסייה, התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, ואי ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. התחנה החדשה הפכה למוקד אזורי, אשר קיבל גוון רב-תרבותי ומשרת בעיקר את צרכיהם המסחריים של אוכלוסיית הזרים באזור. מתחם ביאליק הפך לאזור פשע, המשמש גם כמקום מפגש לנרקומנים, זונות וחסרי בית. התחנה המרכזית הישנה הפכה אף היא לאזור נטוש, משום שכל תנועת האוטובוסים עברה לתחנה החדשה, ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים ומכוניות. ב-2 באוגוסט 2009 נהרסו הרציפים האחרונים שנותרו בתחנה, לאחר ששלושה רציפים נוספים נהרסו ב-2001.
בנוסף, עברה השכונה גם שינויים באופי האוכלוסייה. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. בשנים המאוחרות יותר האזור הפך לפחות אטרקטיבי בשל התופעות האורבניות השונות שצוינו לעיל, והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה הנמוך יחסית בעיר.
ב-6 בספטמבר 1996 נחנך בשכונה מדרחוב. ב-2005 נהרס מבנה בית הספר ביאליק שהועבר למבנה של תיכון רוגוזין ברחוב העלייה,ובמקומו הוקמה ב-2007 "גינת לוינסקי" – גינה ציבורית עם מגרש ספורט וגן שעשועים.
לפי תוכנית המתאר תל אביב 5000 שהוצגה ב-2 בפברואר 2010, צפויים נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית הישנה לפיתוח כשכונת מגורים, בעיקר למשפחות וצעירים, בשילוב שימושים נוספים. לאורך נתיבי איילון יפותח מרכז עסקים ראשי ויקומו מגדלים. בשטחי התחנה המרכזית יוקם מרכז ציבורי הכולל את בית הספר לאמנות מנשר.
השכונה כיום
רוב התושבים בשכונה הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ורובם הגדול מסתננים ועובדים זרים . תושבים אלו מצאו להם את המסגרות הפרטיות והייחודיות שלהם. אם באמצעות ארגון גני ילדים פרטיים בדירות ספציפיות של אמהות, או הסבת מרתפים לכנסיות מקומיות, ושימוש במקומות שונים בשכונה לשם מפגשים ארעיים במשך היממה. עם זאת, הרשויות מצויות בדילמה מוסרית לגבי הדרכים שבהן ניתן לעזור ולספק לתושבי השכונה שירותים קהילתיים הולמים, שכן חלק ניכר מתושבי השכונה והסביבה אינם אזרחי המדינה.
המידע לקוח מאתר ויקיפדיה – wikipedia.
קישורים שימושיים לשירותכם
חינוך והשכלה בשכונת נווה שאנן
בתי ספר יסודיים בשכונת נווה שאנן
בתי ספר תיכוניים בשכונת נווה שאנן
גני ילדים בשכונת נווה שאנן
מסעדות ובתי קפה בשכונת נווה שאנן
בתי קפה בשכונת נווה שאנן
מסעדות בשכונת נווה שאנן
דת ויהדות
שירותי בריאות בשכונת נווה שאנן
קופות חולים בשכונת נווה שאנן
מרפאות שיניים בשכונת נווה שאנן
בתי מרקחת בשכונת נווה שאנן
טיפת חלב בשכונת נווה שאנן
וטרינרים ומרפאות בשכונת נווה שאנן
שירותי קהילה בשכונת נווה שאנן
סיפריות ציבוריות בשכונת נווה שאנן
גני שעשועים בשכונת נווה שאנן
על הדרך בשכונת נווה שאנן
תחנות אוטובוס בשכונת נווה שאנן
תחנות דלק בשכונת נווה שאנן
כספומטים בשכונת נווה שאנן
מוסכים בשכונת נווה שאנן
חשוב לדעת בשכונת נווה שאנן