טרם הספקנו לקבוע את חוקי הטור והנה אני כבר שוברת אותם. אפשר להאשים את האופי הישראלי שרכשתי לי ביושר, או את הסגר, או הבידוד שנכפה עלינו במייל ממנהל בית הספר. כך או אחרת כולי תקווה שתגלו הבנה לכך שהפעם הכתבה היא על שכונה בתל אביב שהיא לא באמת שכונה ולא ממש בתל אביב.
כמה דונמים של אדמה חומה ולחה, דשא ירוק וטווסים בדרום רמת השרון או בצפון תל אביב, ממש אחרי הבניין העגול והמשונה שבנו באמצע הכביש, שבילדותי נקרא היה צומת הפיל כי עמד שם פסל של פיל. מול תחנת הדלק והמשתלה, מאחורי שער כניסה לא מסגיר, מסתתר לו מקום קטן וקסום בשם הכפר הירוק.
לא היה קשה לשכנע את הילדים להגיע לכאן לפני הסגר.
מה אני אעשה בדירה בלי לצאת? חשבתי לעצמי כשראיתי את ביבי בטלוויזיה שלי (שעדיין עומדת על הרצפה כי למצוא מזנון טלוויזיה זה כל כך קשה) מודיע על סגר.
חיש מהר המזוודות היו ארוזות ומאופסנות בתוך האוטו יחד עם הבעל והילדים.
אני משוכנעת שכשהאדון גרשון זק יצא החוצה עם חזונו להקים כפר נוער ציוני סוציאליסטי חלוצי שמפתח חשיבה חקלאית ועצמאית, הוא לא חשב שיום אחד אני אארוז את הילדים במזוודות בשביל להעביר שם את הסגר. ובכן מר זק, הכפר הירוק נהיה אחד המקומות המבוקשים בתל אביב ולא בכדי.
כבר רשימה ארוכה של ידוענים ואנשים בעלי השפעה רשמו לכאן את ילדיהם היוקרתיים בכדי שיקבלו חינוך למצוינות כמו, שלפי השמועות, ניתן לקבל רק כאן.
הצלחנו להגיע לפני שתיים בצהריים, טרם נפרסו לאורכה של ישראל המחסומים המתשאלים. התקרבנו לשער הכניסה, אמרנו את מילת הקסם ׳ויקטוריה׳ וחדרנו פנימה.
בכל פעם שאני מגיעה לכאן ונושמת לתוכי את הריח של האדמה, הדשא והפרות, אני חוזרת הרבה שנים אחורה. הכפר הירוק, מעבר להיותו כבר נוער ופנימייה, בית ספר למצטיינים עם מגמות רבות, מקום שמאכלס בתוכו גנים ובתי ספר מונטסוריים ואנטרופטסופיים, משפחתונים, קולג׳ בינלאומי ועוד רשימה ארוכה של שמות מרשימים, הוא גם הבית הראשון שהיה לי כאן בישראל ובכלל בעולם. המקום היחיד שבמשך שנים הרגשתי בו מוגנת ורצויה.
כשהוא קיבל את סבתי אליו בחיבוק, הוא עדיין לא היה האינטלקטואל הסנוב שהוא עכשיו, אלא פנימיית נוער פשוטה שנתנה מענה לנוער, חלקו במצוקה, והצילה חיים של צעירים ומשפחות רבות.
סבתא שלי, ויקטוריה, החלה לעבוד כאן חודשים ספורים אחרי שנחתנו במדינת היהודים ויש משפט אחד שהיא חוזרת עליו הרבה :
״איזה מזל יש לנו שהגעתי לכפר הירוק״. נכון, יש לנו מזל גדול, אבל לא פחות מזל יש לכפר הירוק שהיא הגיעה אליו.
חדר אוכל
היו היה פעם ילד, לבן כשלג, מנומש כולו ועל ראשו ערימה כתומה של תלתלים. קראו לו מקסים. מקסים היה עולה חדש והגיע לכפר הירוק כתלמיד מטעם פרויקט נעל"ה – פרויקט של המדינה שמביא ילדי תיכון מברית המועצות ללימודים בישראל ללא הוריהם, ממקם אותם בפנימיות נוער ולוקח אחריות עליהם כל עוד הם תלמידיו.
נחזור למקסים, שכנראה בשנים שעליהן מסופר כאן היה בן ארבע עשרה או גג חמש עשרה, היה מסתובב עם סוודר מרופט ביוני, היה גורר את הרגליים שלו ובתוכן כפות רגליים מגורבות גרביים וסנדלים, אהב מתמטיקה ופיזיקה ולא דיבר הרבה.
הייתי רואה אותו מהמרפסת של סבתא הולך לבדו לחדר האוכל ובחזרה, גורר את רגליו, בוהה ברצפה וסופר נמלים. הייתי עוקבת אחריו בעניין רב וליבי תמיד התכווץ למראה הנוגה של מקסים צועד לו לבדו.
יום אחד, בעודי מרוחה לסבתא על הספה, עם הראש תלוי כלפי מטה, מנשנשת סוכריות ורואה סרטים מצויירים נכנסו לסלון שני מקררים, לאחד גבות מחוברות והשני קירח עם עגיל באוזן שמאל. סבתא קפצה מהספה ונעמדה זקופה מולם, מהר מאוד היא התחילה לצעוק. היא כל כך כעסה שפחדתי שאחד מהם ידביק אותה עוד רגע לקיר. היא צרחה הרבה זמן, עד שנגמר לה הקול. הבטיחה שאם עוד פעם אחת היא תשמע משהו דומה לזה היא תדאג שהם יעופו מכאן על טיל בליסטי כל הדרך לסלון של ההורים המכים שלהם. ואז הוסיפה והבטיחה שהיא לא תרחם, שהיא לא תהסס ושהם לא יודעים עם מי יש להם עסק. הם שתקו והסמיקו. אחרי דקות של שתיקה יצאו מהבית עם זנב בין הרגליים ומלמלו סליחה בעודם נגררים החוצה.
״מה קרה סבתא?״ שאלתי מופתעת והאמת שגם מעט מבוהלת
״אתמול בחדר האוכל״ החלה סבתא לספר ״התפתח ריב על אשל והם הרביצו למקסים, אחד החזיק לו את הידיים והשני ירק עליו״
הסוף הוא טוב, גם מקסים וגם המקררים הפכו להיות בני בית אצלנו. בהמשך, אחד מהם היה המפקד של מקסים בצבא והגן עליו מפני בריונים ועד היום אני רואה אותם מדי פעם באים לסבתא ומשוויצים במשפחות היפות שלהם.
הכפר הירוק השתנה הרבה בעשור האחרון, כבר קשה למצוא כאן ילדים כמו מקסים, או ליתר דיוק ילדים כמוהו דווקא יכולים להשתלב נהדר במסלול המחוננות או מסלול מופת. יש אפשרות לתלמידי הכפר היום לפתח את עצמם במסלולים יוקרתיים ויוצאי דופן כמו אחריות סביבתית, מוסיקה קלאסית, מדעי החלל ועוד, אבל פעם, לפני השינוי הקוסמטח המרשים שהכפר עבר, היה פה נוער במצוקה אמיתית שהיה זקוק להכוונה והכלה ואמנם הייתי קטנה, אך אני זוכרת היטב לכמה נפשות המקום הזה נתן במתנה עתיד.
נמלות אש
החנינו את האוטו, התפרצנו לבית, הצצנו בסירים ואני התחלתי בטלפונים של מה לעשות עם הילדים. גרות כאן כמה משפחות של עובדים ויש קבוצה של ארבעה, חמישה ילדים בני אותו גיל. מאחר והמקום סגור הרמטית ואין יוצא ואין בא אפשר שהילדים ייפגשו וישחקו ללא חשש.
לא הייתי זקוקה לעבודה רבה וכבר החלו להתארגן האמהות עם רעיונות לילדים, אחת הביאה מחצלת, השניה פירות, השלישית מוסיקה ובין רגע נבנה לו עולם קטן ומשעשע לקטנטנים.
נשים- חשבתי לעצמי- כמו נמלות אש. תותחיות, סוחבות פי עשרים ממשקל הגוף, מלאות ברעיונות, אנרגיה וקהילתיות אבל אם תשב עליהן- תעקץ וזה ישרוף.
למען האמת נוצרה כאן בשנים האחרונות קהילה יפהיפייה של נשים שהן אחת למען השנייה ואחת עם השנייה. מתארגנות קבוצות של שטיפת בתים למבוגרים שמתקשים, בישולים, עזרה עם הילדים ומה לא. החגים נחגגים פה כהלכה וכדין ובעודי כותבת, מישהו מפריע לי להתרכז כי הוא בונה סוכה.
קהילה שמוכיחה, ולא לראשונה, שבמקום בו נותנים לנמלות אש לנהל ולארגן, הקהילה פורחת ואף אחד לא נזרק לשוליים.
קשה לי לדמיין זמן, כמו זה, בו הבית של סבתא שלי היה ריק. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה מלא בתלמידים, חלקם ישבו על הרצפה כי כבר לא היה מקום לשבת. הייתי צריכה תמיד לחלוק כל דבר שלי עם תלמידים שלה שהפכו עם השנים למשפחה המורחבת שלי. פגשתי פה ילדים רוסים שעלו בפרויקט נעל"ה, תלמידים יוצאי אתיופיה, תלמידים דרוזים, צברים וערבים.
״אי אפשר לחלק אותם לקבוצות לפי גזע״ אני זוכרת אותה צועקת במפגש עבודה כאן בבית, סביב שולחן עליו ערימת גרעינים שחורים ותה חריף ״אם נחלק אותם אלו יהיו גטאות. צריך לערבב אותם, שיהיו יחד בחדרים, שיכירו זו את זה. רק ככה נצליח לתת להם כלים להשתלב״
היא נלחמה על זה, אני זוכרת כמה היא נלחמה. וכך היה. התלמידים חיו כאן בקבוצות מעורבות וזה יצר סיפורי הצלחה אדירים של השתלבות בחברה. וגם ילדים ממש יפים של זוגות מעורבים מכל קצוות העולם.
לסיכום, אני אגלה לכם, שסבתא ויקטוריה זכתה בפרס העובדת המצטיינת הארצית לחינוך, ונסענו כולנו לבית הנשיא בכדי לראות כיצד עזר וויצמן נותן לה אותו.
איש לא יבין, כמה מרגש היה, לראות את האישה הקטנה הזו, שהגיעה לכאן בגיל חמישים עם אופי עיקש וללא מילה אחת בעברית, מקבלת פרס על כך שהיא מחנכת לסובלנות וקבלת האחר ועוזרת לבני נוער רבים לזכור מהיכן באו אבל גם לראות בבירור לאן הם הולכים.
***
אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.
בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו.
בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.
השאר תגובה