חתול שחור חתול לבן حي العجمي / מאת: אלונה רודנב

חתול שחור חתול לבן   حي العجمي / מאת: אלונה רודנב

׳נו אז אתם אוהבים לגור ביפו?׳ שאל אבא של נועם בן ה6 שלומד בכיתה עם החיים שלי בן ה6

׳כן, מאוד׳

׳וואלה? אני ממש לא אוהב את יפו׳ אמר

למען האמת לא ציפיתי ממשפחה ששכרה דירה למרגלותיו של חוף פרישמן להיות מאלה שאוהבים את יפו

׳צפוף שם מאוד׳ הוסיף ׳ומלוכלך’. ‘יש פשע וממש לא נוח עם העגלה׳

כשנחתנו בארץ לא היה לי ספק שנגור ביפו. איפה עוד יש לי סיכוי לשכנע איטלקי להישאר.

׳אנחנו מאלה שאוהבים מקומות שהאבנים מספרות סיפורים׳ טענתי ונימקתי ׳כאלה שיגורו ברומא׳ הוספתי ׳יש לי חלום לוילה עות׳מנית בשכונת עג׳אמי עם חלונות גבוהים, רצפות מצוירות ונוף לים׳.

׳עג׳אמי?׳ הזדעזע אביו של נועם ׳זו שכונת עוני, יש שם המון פשיעה, לפני כמה שבועות פרסמו שילד בן שלוש עשרה נורה למוות בעקבות סכסוך של אירגוני פשע. הוא עמד בכניסה לחנות הירקות של סבו ובום! ככה לאור יום, נורה בחזה מאופנוע נוסע. הוא מת מפצעיו במקום, חבוק בזרועותיה של סבתו הבוכה. שם את רוצה לגור? את נורמלית? רואים שלא היית פה הרבה זמן׳

אני זוכרת טוב מאוד את המקרה הזה, ראיתי את סבתו מתייפחת וזועקת בעברית קלוקלת בחדשות של ערוץ שתים עשרה (אני רואה גם שלוש עשרה, שום פרסומות ושום עניינים). הלב שלי נקרע. נזכרתי בסיפורים של סבתא ויקטוריה על בקו (בירת אזרבאדז׳אן) ועל הפשע והיריות שהיו שם. כמה כואב שהילדים נקלעים למציאויות השבריריות שאנחנו יוצרים, כמה דם מיותר, כמה מלחמות מטופשות, כמה דמעות של אמהות (שאלו, אגב, הדמעות המלוחות ביותר).

עם שתי מסקנות יצאתי מהשיחה עם אביו של נועם: הראשונה הייתה, שטוב שהוא לא בעלי, כי אחרת היינו רבים המון והשנייה, כמה שנויה במחלוקת ומלאה בניגודים שכונת עג׳אמי הידועה.

מאז שהוקמה באמצע המאה ה19 על ידי ערבים מארונים עמידים חוותה תהפוכות ושינתה פניה פעמים רבות. שכונה שהחלה כוילות מוקפות בחצרות לאורך חוף הים, התרחבה בתחילת המאה ה 20 עם בנייה פשוטה וזולה יותר. הסיפור חזר חלילה עוד מספר פעמים, בתים יוקרתיים ואז פשוטים יותר ואז שוב בנייה יוקרתית ושוב ירידה.

כך עד היום, עדיין לא ברור אם זו שכונת יוקרה של עולים מאירופה, על חופיו הקסומים של הים התיכון, או שכונת מצוקה ערבית, עם רחובות צפופים ובתים דלים שמכילים יותר דיירים מחדרים.

כמו שראתה זהב וגמלים ככה היא ראתה דלות וסמים. כמו שתחת חסותה טיילו נשים מעוטרות אבנים יקרות כך הסתובבו בה זונות ונערות אבודות. זקנה תחמנית היא עג׳אמי, לא מספרת הכל מיד. שומרת לעצמה סודות וסיפורים ולמרות גילה, לא זזה הצידה ועדיין נמצאת במרכז העניינים.

חתול שחור או עץ הזית ועץ התות

שכונה ערבית- יהודית. ככה מגדירים אותה היום. וכמו כל דבר ערבי-יהודי כאן בישראל, זה כמובן מורכב. עזבו רגע ימין ושמאל (אם נצא מנקודת הנחה שזה קיים עדיין), עג׳אמי הוקמה על ידי ערבים שלאחר מלחמת העצמאות נמלטו מהעיר. לפני שברחו או גורשו מיפו התרכזו כולם בשכונת עג׳אמי.

מנחם בגין קרא מול חייליו: “חיילי המעמד! אנו יוצאי לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל”

שאלת הפליטים הערביים של שנת 1948 היא נושא גדול מאוד, וודאי גדול מדי למידותיו של הטור הצנוע שלי, אך דבר אחד בטוח. השכונה הוקמה על ידי ערבים ובפרוץ מלחמת העצמאות 90 אלף נשים, גברים וילדים התגוררו בה, היום היא שכונה מעורבת שרק מחצית מתושביה ערבים.

במהלך הטיול הקסום, בין רחובותיה הצרים ובתי הקרקע הצנועים, ניתן היה להבחין בהבדלי המעמדות. הבנייה הספונטנית שבחצרותיה עזים ותרנגולות, בולטת בהשוואה לבנייני הפאר הסמוכים, הממומנים על ידי חברות נדל״ן רעבות, עם חניונים מובנים ועציצי פלסטיק בכניסה.

באחד המפתנים, בבית מרובע וקטן בצבע כחול, ישב על כסא משרדי מסתובב, אב שזוף שלפי כל הסימנים הוא ראש המשפחה. מסיכה כירורגית על סנטרו וערימה של גרעינים וקאבוקים על שולחן קטן לידו. עצל ומשועמם הביט בחתולים סביבו ומדי פעם הואיל ברב טובו לענות לחבורת הגברים ההומלת סביבו.

הם דיברו ערבית וההתלהבות בדיון שוקק החיים עוררה בי קנאה. נזכרתי בלילות בברלין, בהם ישבתי עם חבורת מרוקאיות על מנת קוסקוס משותפת והרגשתי בעצמי, חלק מדיון סוער של רכילות שכונתית. איכשהו בדיונים האלה, הקוקה-קולה תמיד טעימה יותר. כאילו הרכילות מוסיפה לה מתיקות.

בעודי בוהה ומתעלמת מקריאותיו של ילדי האהוב, שכבר נמאס לו, השמש החלה לשקוע והחושך מיהר לכסות את הרחוב. באותם רגעים, מחלון הבית, מצדו השמאלי של האב השמנמן קפץ לו, כמו חתול שחור, ילד קטן, בגיל של בני, נשק לאביו על ידו ובלי לאמר מילה עלה על אופניו הקטנים ודפק ספרינט לכיוון הים. בטוח בעצמו וחדור מטרה נעלם אל תוך החושך והותיר מאחוריו חבורה של מפצחי קאבוקים.

הסתכלתי על המלאך הבכור שלי, שעליו אני שומרת מכל משמר וקשה היה לי לדמיין מצב בו הוא דוהר על אופניים לעבר הים השחור.

אליאס ח׳ורי, הסופר המופלא, תיאר בספרו ״ילדי הגטו״ את חווית פירוקה של העיר לוד. את הטבח שנעשה בתושביה הערבים של אללד (לוד) לפני שהפכה לגטו. דמותו של אדם בספר מתארת כיצד גילה, רק בשלב מאוחר בחייו, שהוא נמצא על ידי עובר אורח בעודו תינוק בן יומו, צמוד לחזה המיובש של אמו המתה, תחת עץ זית.

בעג׳אמי אין עץ זית מפורסם, אבל יש עץ תות, שהוזכר בסרט ׳עג׳אמי׳ ומוזכר גם בכל מדריך טיולים על השכונה. אין לי עדות ספרותית על תינוק שנמצא תחת עץ התות בזמני גירוש ערביי יפו, אך כפי שאני מתארת לעצמי, גם תחת עץ התות הזה זרם הדם כמו יין.

קריאות התפילה מהמסגדים ופעמוני הכנסייה ליוו אותנו בחשיכה הביתה. האוויר המלוח והשמנוני של הים לחש לי סיפורים של ׳היה היה׳ ואני נשקתי לבני הבכור והמופלא על ראשו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו.

חתול לבן או בית הקפה הטוב בעג׳אמי

מודה ומתוודה, אני לא מאלה שעוברים את חרדת הקורונה בקלות. קשה לי להרגיע את עצמי, אני מפחדת מהכל ואם לא בן זוגי, שהוא העוגן של חיי וודאי הייתי שוקעת.

בכל פעם שהפסקתי לתקשר ופשוט ישבתי רועדת מול הטלוויזיה, הוא נעמד והכריז:

׳בואו, יוצאים לסיבוב׳

מה סיבוב, לא סיבוב, בא לי לא בא לי.. נשמעו קולותינו המפקפקים.

׳יאללה אנדיאמו׳ הפציר והעלה את כולנו על העגלה.

יש לנו מסלול קבוע לאורך החוף, דרומה לכיוון בת ים, דרך פארק המדרון. הולכים וצופים בשמש שוקעת אל תוך המים, מודיעה על יום שנגמר. ילדים על אופניים, צעירים מאוהבים וכאלה ששומרים על הגזרה מילאו את כל האיזור עד לפני הסגר. עכשיו די ריק.

׳אף פעם לא חשבתי שירוק וכחול כל כך יפים יחד׳ אמר לי פפה וריכך אותי עם האבחנה המעולה הזו. הים באמת נראה יפה במיוחד על רקע הגבעות הירוקות הזוהרות.

המסלול הזה משרה על כולנו רוגע. אולי זה הים, אולי האבנים המספרות על נפוליאון, על העות׳מנים, על האנגלים, על הרס, על בנייה, על החלומות הגדולים והתבוסות הקשות. על הפחד מהמוות ועל ההיאחזות בחיים, על הים שראה ושמע בכי וקללות. אולי זו הקפסולה הקטנה שלנו, שצמודה חזק כל כך ואולי זה בית הקפה הטוב בעג׳אמי:

שהוא לא ממש בית קפה, יותר קיוסק ששוכן לו על הגבעה ולו נקודת תצפית מהמרשימות שראיתי. מזל שכבר אין הר של פסולת-בניין שמפרידה בין תושבי השכונה והמטיילים הסקרנים לבין הים, אחרת הקיוסק הזה וודאי לא היה שווה את ההליכה.

אנחנו תמיד מתיישבים על כסאות הפלסטיק הממוקמים ממש על קצה הצוק. אני ניגשת תמיד למוכר, מזמינה ארבעה קרטיבים בטעם אננס או משמש, לפעמים דווקא משהו עם שוקולד. חוזרת עם השלל לחבורה ורואה איך העיניים של כולם נדלקות משמחה.

׳אמא אמא אמא אני רוצה את הזה בלי הסוכריות׳

׳אני יודעת׳  אני באמת כבר יודעת

אז אנחנו יושבים בשתיקה, מוצצים את המיץ המתוק מהקרח ובוהים בשקיעה

׳ביי ביי סולה (שמש באיטלקית)׳ אומר הקטנצ׳יק ומוסיף ׳אמא, כשהשמש במים אז יש במים אש?׳  שואל ועיניו בוהות בי בציפייה לאמת

׳תשאל את אבא׳  אני עונה תמיד

ואבא מסביר ומספר ואני מקשיבה למוסיקה של חיי ונפרדת מהשמש והחרדה.

׳ביי ביי סולה׳  לוחשת לעצמי  ׳מחר יום חדש׳

פעם אחת, באמצע המסורת, שמענו מהומה

׳זוזי סתומה׳ צעקה נערה דתייה עם חולצה מכופתרת בצבע תכלת וחצאית כחולה לחברתה הזהה ׳את לא רואה שזה לא פרווה?׳

׳זה כן יא סתומה, כתוב פה׳

׳זה לא, יא כופרת.׳

׳סליחה, זה פרווה?׳ עירבה החברה הראשונה את המוכר

׳מה אני רב?׳ ענה במבטא ערבי

׳זה עם חלב?׳

׳כן׳

‘יש משהו בלי חלב?׳

׳כן׳

׳מה יש?׳

׳ברד וארטיק קרח׳

׳ומה עוד?׳

׳מה מה עוד? מה אני בית קפה?׳

׳איזה טעם יש קרטיב?׳

׳מה שיש במקרר׳

׳איזה טעמים אבל?׳

למוכר נמאס  ׳לימון׳

׳טוב אז תביא לימון׳

׳קחי מהמקרר׳

׳נו כבר׳ התעוררה החברה מחלום בהקיץ ׳מה את מדברת שעות? שלא תביאי לנו קורונה׳

׳אני באה, סתמי. תביא לי שתיים לימון׳ אמרה ומשכה את המסכה במעלה אפה שתכסה טוב טוב

המוכר נאנח והוציא שני קרטיבים צהובים בטעם לימון מהמקרר

׳עשר׳

׳מה עשר?׳

׳יורו׳

׳מה?׳

׳מה?׳

׳מה?׳

׳מה מה?׳ נזף ׳עשר שקל ינעל אבוק׳

׳נו את באה׳ האיצה החברה

׳כןן׳

הסתכלתי על בן זוגי ומצמצתי לו בשפת העיניים שלנו

׳בוא נעוף נשמה. ניתן לחברות כאן להנות מהשקיעה׳

׳הנה אלה קמו. זוזי כבר.׳ גערה החברה בחברתה

׳טוב. אני זזה. סתמי כבר.׳

׳את סתמי׳

׳את סתמי׳

׳את סתמי׳

ולקול צחוקן התרחקנו

***

אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.

בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו. 

בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

דואל שלך לא יפורסם.