‘גבולות’ – סיפורה של שכונת שפירא / מאת: אלונה רודנב

‘גבולות’ – סיפורה של שכונת שפירא / מאת: אלונה רודנב

ביקשתי מווייז לקחת אותנו לשכונת שפירא, מה שבדיעבד התגלה כמשימה לא פשטה.
׳שפירא מה?׳ פנתה אליי הגברת המנומסת של הווייז ׳שפירא מי?׳ הוסיפה.
׳מה מה מי? שפירא השכונה׳ עניתי לה בעצבים. ׳קחי אותי לשכונת שפירא. שם ליד התקווה, ליד יפו, נו..שפירא. מה הסתבכת׳. בתגובה לעוקצנות שלי נשפה עליי נערת הוויז נשיפה עצבנית וכיבתה את עצמה.
ככה נשארתי בידי עצמי למצוא לבדי וללא כל עזרה דיגיטלית את השכונה הכי נוכחת נפקדת שידעה תל אביב- שכונת שפירא.

למען האמת, אף אחד לא צפה נעורים זוהרים לתינוקת שפירא. ניכר היה שכבר מילדות היא לא מאוד עניינה את האדם שהקים אותה ועוד פחות את הסובבים אותה. היא לא קיבלה תפיחות על השכם, שיחות מוטיבציה או עידודים מלאי אמונה בה. נהפוכו, אמרו לה שהיא מכוערת, שהיא לא ברורה, שלא ייצא ממנה כלום ושהיא ברירת מחדל. אפילו אביה, האיש שהקים אותה, מאיר גצל שפירא, זה שהיה אמורה להאמין בה ויהי מה ולעמוד לצידה באש ובמים, בשלב די מוקדם של חייה הרים ידיים ונטש אותה לגורלה המעורפל. הותיר אחריו חובות וסימני שאלה רבים בכל הנוגע למקום הימצאו וסיבות עזיבתו. למרות שהאגדה מספרת שהיה עשיר כקורח, נראה שלא זכה לכבוד רב מהסברסים הישראלים וכתגובה לבקשתו לקרוא לשני רחובות בתל אביב על שמו ועל שם אשתו הגיב דיזנגוף, ראש העיר דאז, בכך שקרא לרחובות: ׳סמטה פלונית ו׳סמטה אלמונית׳ בדרך זו הביע את עמדתו הברורה כלפי מר שפירא הכביכול מכובד.

לבסוף, השלימה שפירא עם גורלה והסתכלה למציאות בעיניים.
׳אין טעם לשקר לעצמי׳ חשבה ׳אני לא יפה ולא מטופחת. זה מה שיש ועם זה אנצח׳. היא הבינה שאי אפשר יהיה להשוות אותה לשתי הדיוות – יפו ותל אביב – שמוחצות אותה משני צידיה, שבמשך שנים רבות התעללו בה וזלזלו בה, כל אחת בדרכה שלה. יפו, שקבעה עליה ריבונות, גבתה ממנה מיסים ובתמורה נתנה לה רק כינים ותל אביב שהתנשאה מעליה מהיום שנולדה ולא הסכימה להיראות לידה בפומבי. מה נשאר לה, לשפירא, אלא להיות מציאותית ולגדל לה אופי משלה. להפריד את עצמה מהסובבים אותה ופשוט להיות מי שהיא- אמורפית, מבולבלת, מורכבת וחסרת גבולות.

סחי בלטה

באותו בוקר החליט יוסי, הבן של יום טוב, שלמרות שאין לו כוח לשיעור בזום זה עדיף מאשר לפתוח את היום בג׳וינט. כבר חודש שהוא וזיקה האריתראי, הבן של השכנים, גוררים את עצמם בין הסאטלות והאפטר סאטלות (שזו תחושת העייפות והדיכאון שבאה אחרי). יוסי קם ממיטתו, התמתח וחשב לעצמו :׳היום אני לא מעשן. די. חלאס. אפשר את כל החיים לפספס ככה׳. יום טוב ומירה, הוריו, עדיין ישנו בחדר השינה והא יכל לשמוע את הנחירות שלהם, שהיו שונות זו מזו אך מרגיזות באותה מידה.
׳אני אומר לזיקה שאני לא בא היום.׳ הרהר ׳אני אגיד לו שהיום אני סחי בלטה׳.
הוא ניגש למחשב ששכב סגור על השולחן במטבח וניסה להדליק אותו. הוא לחץ כמה פעמים על כפתור ההפעלה אך קיבל בחזרה מהמחשב רק מסך שחור.
׳כוסעומו עם החרא הזה. איך מפעילים את זה עכשיו??׳ הוא קם ממקומו, הסתובב, חיפש את המטען ולבסוף הצליח לחבר את המחשב לחשמל ולהפעיל אותו.
׳טאדאם׳ קרא המחשב ותחושת התרגשות השתחלה בגופו של יוסי הצעיר.
׳אוקיי, עכשיו איך מפעילים את הזום המזדיין הזה׳ פנה יוסי בקול אל המחשב.
השעה הייתה תשע, שעה שהייתה בדרך כלל מוקדשת כולה לשינה עמוקה. אך היום, הוא החליט שדי לו. היה ליוסי מזל שלפני שהתחילו כל הבלאגנים של הסגר, מוסה (שכולם קראו לו ׳המורה׳ כי הוא היה מורה למוסיקה ביפו) התקין לו זום והסביר לו שכל מה שעליו לעשות בכדי להשתתף בשיעורי בית הספר זה ללחוץ על הלינק שקיבל במייל ולהמתין. בדיוק כך עשה יוסי. זה הצליח.
נגלו לפניו כל חבריו לכיתה והגברת המורה.
׳היי׳ הוא אמר אך איש לא ענה ׳היי, אני כאן׳ ושוב לא הייתה תשובה ׳כוסעומו, אני פה׳ צעק.
׳מה אתה צועק יוס. סתום!׳ קרא אביו מחדר השינה.
הוא ישב ובהה במסך כמה דקות וראה איך המורה לספרות חוזרת ואומרת שוב ושוב שהמצב מורכב ושאנחנו צריכים ללמוד תוך כדי תנועה. ׳כוסעומו עם החרא הזה׳ אמר יוסי וסגר בבת אחת את מסך המחשב. הוא ישב כמה רגעים מבולבל על הכסא ליד שולחן האוכל ובהה בנקודה בקיר. הוא נזכר איך יומיים אחרי שהתחילה שנה, זאת אומרת בשלישי לספטמבר, התקשרה המחנכת שלו הביתה ואמרה למירה, אמו:
׳לילד אין גבולות׳ היא כעסה. באותו יום, באמצע השיעור הוא איבד סבלנות ופשוט קפץ מהחלון החוצה והותיר אחריו כיתה שלמה שמתפקעת מצחוק. מירה צעקה לתוך הפלאפון שהיא פוסטמה ואחרי שניתקה בזעם החטיפה ליוסי סטירה מצלצלת. ׳לא רוצה שיתקשרו אליי יותר מבית הספר, הבנת אותי?׳ יוסי הנהן. הוא החליט לצאת מהבית אל הרחוב הצהוב לבן של השכונה שלו. בעודו מתהלך לאורך רחוב מסלנט הריק, מדדה בכביש בין הבתים הקטנים, הוא ידע שלמרות שזה סגר אף אחד לא יעצור לבדוק אם הוא עבר את מרחק הקילומטר מביתו. את מי זה מעניין בכלל אם יוסי משכונת שפירא מפר את חוקי הסגר או לא. לאט לאט השמש התחילה להעיק ולצבוט לא בעורף. הוא הביט סביבו בבתים עם גגות הרעפים וחשב שאם זו הייתה שכונה של מליינים בטח היו קוראים לזה וילות אבל כאן זה רק בתים. כאשר השמש הפכה לבלתי נסבלת והוא החל לצעוד חזרה הביתה. כשהגיע לכניסה, הביט בדלתו של זיקה ואחרי הרהור קצר, פתח את הדלת בשקט וצעד בדממה אל חדרו וראה כיצד ישן ליד אחיו הצעיר ממנו בשנתיים. לפני שהעיר אותו עם כאפה עדינה לפנים הוא צילם אותו בפלאפון ישן עם הפה הפתוח והריר שנזל לו בצד על הלחי.
׳ איזה מכוער אתה זיקה׳ אמר לו כשעיניו נפקחו. זיקה נשאר לרגע המום אך במהרה התעשת.
׳מה אתה עושה כאן כל-כך מוקדם?׳
׳עזוב אותי, זיקה, אתה לא מבין איזה סרטים עברתי עם הזום הזה.׳
׳כן..׳ אמר זיקה ׳טוב אם אני כבר ער, אז מה אתה אומר? נגלגל איזה ג׳וינט?׳
׳כן אחי, ברור׳ ענה לו יוסי ׳אני סחי בלטה׳
׳חחח׳ גיחך זיקה ׳בוא רק נעוף מכאן שלא נעיר את כל הבית יא בלטה׳.

החיים עצמם

״כשוותיקי שכונת שפירא מחוג סיפורי השכונה נפגשים בספרייה, הם מספרים על ימים שבהם הסַּפָּר החליף את הרופא, וחופרי הג’ורות היו האנשים החשובים. לאנשים היו צריפים, אבל כולם חיו בחצר. האשכנזים שרו בלאדינו וכשסוס ברח מהאורווה, כולם פחדו שיבעט באיזה תינוק, הסוס חזר ולא קרה כלום, אבל בינתיים חצי מהשכונה רצה אחריו״

(הספריה של שכונת שפירא – יוסי גרונבסקי / ״לא ביפו ולא בתל אבי״ עורכים: שרון רוטברד ומוקי צור).

יש שכונות שנבנו על חלום, על תקווה, על חזון – לא במקרה של שפירא. היא מתחילה איפה שהחלום נסוג ומתחיל פיכחון החיים עצמם. היה צורך במגורים והיא הוקמה. בלי רעש וצילצולים, בלי מים שעולים על גדותיהם או צבעים נועזים, קיימת שכונה מעשית ומציאותית שהיא מראה נפלאה לכל מה שיפה ומכוער בנו. התפקיד הזה הוא לא חדש לה, היא ממלאת אותו בגאון מאז היווסדה. שכונת הפליטים: בין אם פליטי מדינות זרות, או פליטים של ערים אחרות, היא תמיד ספגה לתוכה את כל אלו שלא ידעו לאן ללכת. אפילו את תואר ׳האסליות׳ השכנות שלה ׳התקווה׳ או ׳שכונת הארגזים׳ גנבו ממנה. היא לא מייצגת אף אדם ובאותה נשימה מייצגת את כולם – את כולנו. את מדינת ישראל: מדינת העולים והפליטים, מדינת ההולכים והשבים, מדינת היהודים והזרים, מדינת הביישנים והגאוותנים. מדינה של ארוחות שישי על כסאות פלסטיק, בתי כנסת ופארקים עם הילדים. שכונה קטנה ומנודה שטומנת בעומקה, בין הפרדסים, הבארות והסוסים סיפור של עם שלם גולה וזר. התהלכתי ברחובותיה ויכלתי לראות מול עיניי וברוחי את תושביה אז והיום, פליטים, זרים ומבוהלים. חרדים לעתידם ולעתיד אהוביהם, מנסים לרקום חוטים של בית מהצריף אליו נקלעו. כל המדינה שינתה פניה, עברה ניתוח פלסטי ופילינג עמוק ורק שפירא- משנות העשרים ועד היום- עדיין אותה חלקה משונה, שלא ברור לגמרי היכן נגמר בית אחד ומתחיל בית אחר ,היכן נגמר שכן אחד ומתחיל פרדס, היכן אתה נמצא ב2020 והיכן בקום המדינה, היכן הגבול שלה עובר ומפריד אותה משכונה שכנה והיכן הרגש של ההוא מאחורייך מפריד עצמו מזה שלך.

***

אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.

בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו. 

בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

דואל שלך לא יפורסם.