כשתל-כביר הפכה לנווה-עופר / מאת: אלונה רודנב

כשתל-כביר הפכה לנווה-עופר / מאת: אלונה רודנב

עופר מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

 

נווה עופר שינתה את שמה. כנראה שחשבה שבזכות כך תוכל לעבור את שינוי התדמית שתמיד חלמה עליו. זה היה יכול להיות דבר נפלא, אם ניתן היה למחוק את עברך על ידי שינוי השם בלבד. נווה עופר מנסה לשכוח ולהשכיח בכל כוחה שפעם הייתה אבו כביר, כולה פרדסים וערבים. בכל זאת, לא נעים שנדבקת לך סטיגמה של שכונה שהופצצה, גירשה והשליכה מעליה את תושביה.

׳הם היוו איום על תל אביב׳ זועקת השכונה בכל פעם שמישהו מפנה לעברה אצבע מאשימה.

את המבטא הערבי היא כבר הצליחה למחוק. שכונה יהודית, גובלת ביפו.

אז אחרי התקרית המאוד מצערת במלחמת העצמאות, שעדיף היה שהייתה נשכחת לחלוטין, ושבאופן כללי נווה עופר מאוד לא אוהבת לדבר עליה, עמדה השכונה עד סוף הסיקסטיז נטושה.

כולה הריסות וצלקות.

כאשר סוף סוף אוכלסה מחדש על ידי עולם מבולגריה וצפון אפריקה, שינתה את השם בפעם הראשונה לתל כביר, אך עדיין לא הייתה מסופקת דיא מהתדמית החדשה, היא רצתה שיכונים כמו חברותיה בשנות השבעים. רצתה וקיבלה, בלוקים אפורים על עמודים.

עכשיו הרגישה כבר מכובדת מאוד ושינתה את שמה למשהו אופנתי ועכשווי בזמנו: נווה עופר. על שמו של שר השיכון  אברהם עופר.

המרכז המסחרי שבליבה עבר גם הוא ניתוח פלסטי, ועכשיו במקום ירקן וחנות צעצועים יש בו גם סניף של בנק הדואר ואולם אירועים מכובד. כשהסתובבתי במרכז שמעתי מאחורי איש צועק לירקן שנאבק בדרכו עם עגלה מלאה בזבל:

״מה אתה דורס אותי? תדרוס אותה!״ ואז הוסיף עובר האורח ברוסית ״מה המפגרת הזו מסתובבת פה ומצלמת״.

 

עופר זה שם של בת

 

עופר מעולם לא הבינה למה אמה לא קראה לה עופרה. אות קטנה הייתה מונעת ממנה שנים של בריונות והקנטות בבית הספר. בהמשך גילתה שאביה רצה בן זכר.

יפה היא לא הייתה, גם משכילה לא, אבל היא תמיד חשבה שהיא טובה בלארגן דברים. היה לה נגיד קטע כזה, היא אהבה לשנות את הסדר בחדרה כל כמה שבועות. תמיד הייתה מוצאת שיטה אחרת לארגן בה את כל הדברים: פעם לפי צבעים, פעם לפי קטגוריות ופעם לפי האלף בית. דבר נוסף שעופר אהבה הוא בשמים, היא הייתה קונה לעצמה כנערה, בקבוקונים קטנים של בשמים מתוקים בחנות הכל – בו במרכז השכונה. עופר הייתה נוהגת לשבת בחדרה המסודר לבדה ולהתבשם בהם להנאתה לעת ערב. את אמה היא הכירה בעיקר מהגב, הייתה בוהה בה מבשלת מעל הכיריים או שוטפת את הרצפה ומעטות היו הפעמים בהן ישבה בנחת מול פניה העייפות. מאביה היא העדיפה בגדול להימנע, הוא היה מוצא לרב סיבה להתרגז.

היום מתגוררת עופר לא רחוק מבית ילדותה. שני בלוקים מזרחה, ברחוב גרינבוים.

מאוחר הבוקר רצתה לצאת להריח בשמים ולקנות כמה ירקות לארוחת הצהריים. היא התקלחה ולבשה את חולצת הלייקרה השחורה עם היהלומים הקטנים בצורת הנמר. החולצה הזו הייתה גם נוחה וגם חגיגית בעיניה והיא הייתה נוהגת ללבוש אותה כשמצב רוחה היה מרומם. היא עשתה סיבוב בין חדרי הדירה בשביל למצוא מסיכה, ׳בכל זאת מפחיד למות מקורונה׳ חשבה, היא זכרה שלפני כמה ימים קיבלה אחת בסופר ולא זכרה היכן החביאה אותה בכדי לא לאבד. היא הייתה בטוחה שהניחה אותה ליד הטלוויזיה בקופסה הקטנה בה היו נזרקות אגורות, אך לא אגורות ולא מסיכה.

׳טוב אני אצא בלי׳ החליטה. בוודאי בחוץ מחלקים בחינם, ׳אולי אשים צעיף על הפה? כן! צעיף על הפה. אעטוף טוב טוב׳ החליטה לקחה את התיק וניגשה לדלת היציאה.

כשמשכה בידית וגילתה שהדלת נעולה מבחוץ התמלאה זעם שהפך במהרה לתסכול. היא נחתה בכל משקלה הכבד על הספה שעמדה ממש מאחוריה בהתה בדלת הרב בריח ודמעות חרישיות זלגו מעיניה הקטנות. היא ידעה שיסביר לה כשיחזור שמסוכן בחוץ, שצריך להיזהר מהמחלה הארורה ושאין להם כסף עכשיו לבשמים ועגבניות. שבגדול אין לה מה להסתובב כי ביתה הוא מבצרה ועליה לטפח אותו באהבה ובישולים. עופר לא אהבה לבשל וגם לארגן ולסדר הפסיקה כבר לפני שנים. אזל לה החשק כמעט לכל דבר מלבד להריח בשמים בחנויות. היא חשבה לשרוף את הבית כשהיא בתוכו אך גם לזה לא היה לה כוח.  לפתע צלצל הטלפון הביתי והעיר אותה מהרהוריה העגומים.

״הלו?״

״שלום מר עופר אבסדזה, כאן ילנה מביטוח לאומי, רצינו לעדכן אותך על חוב שהצטבר לך ולבקש ממך להגיע למשרדינו לבירור״

״עופר זה שם של בת יימח שמך״ אמרה וניתקה.

 

כביסה מלוכלכת

 

לאחר פרויקט השיקום השני וההתחדשות העירונית שעברה השכונה בחרו בה זוגות צעירים בתחילת חייהם להיות להם לבית. כמובן שעובדה זו הפריחה בה חיים והייתה לה למשב רוח רענן. דירות השיכונים הקטנות החלו להתמלא בבכי תינוקות וצחוקם של ילדים, בגניחות וצעקות של זוגות צעירים, במהומה של בוקר, עבודה, בית ספר וגנים. להבדיל משכונות אחרות שביקרתי בהן, כאן לא נראו כמעט ילדים משחקים בחוץ, יכול להיות בגלל שבנייני השיכונים גבוהים יחסית לבתי הקרקע בשכונות הסמוכות, אולי אלו הכבישים המסוכנים ואולי העובדה שלא ניתן לשכונה זמן לגבש לעצמה סיפור משלה כי בכל פעם שהיא סטתה לכיוון לא רצוי, עברה מהפך קוסמטי, שינוי תדמיתי מוחלט וזכתה להתחיל את חייה שוב מהתחלה תחת שם אחר ומראה חדש.

מה שכן נראה לרב הוא חבלי הכביסה מחוץ לחלונות ועליהם תלויים בגדים צבעוניים שמספרים סיפור שלם על תושבי הבית. הכביסה התלויה היא הדבר היחיד שמציל אסתטית את בנייני השיכון החומים ומקשטת אותם בחיים ונשמה. חלון ליד חלון, כביסה ליד כביסה, סיפור ליד סיפור, משפחה ליד משפחה. כל אחד והסיבות שלו, כל אחד והכביסה המלוכלכת שלו. כשעברתי בין הבניינים חשבתי שהכביסות הן הדבר היחיד שעוזר לי להבדיל בין בלוק אחד לאחר.

נזכרתי שבילדותי אחת המטלות שלי בבית הייתה לתלות את הכביסה. ואלו היו רגעים נפלאים בהם יכלתי להציץ לדירת שכניי ולהאזין למתרחש שם. חבל הכביסה שלנו היו צמוד לשלהם ולכן כשהתכופפתי, בעודי עומדת על דלי, בשביל להגיע לחבל הרחוק ביותר, הייתי שומעת את השיחות והריבים ויצר הסקרנות והמציצנות שבי היה בולע בתשוקה כל מילה וכל פיסת מידע.

יום אחד נשבר הדלי תחת כובד משקלי ונחתתי עם הסנטר על עדן החלון, היה דם והייתה מהומה ובכך נקטעו רגעי הבילוש שלי לנצח ולמדתי משל חשוב על לדחוף את האף לכביסה המלוכלכת של השכנים.

***

אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.

בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו. 

בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

דואל שלך לא יפורסם.

דילוג לתוכן