שמש
את נווה שאנן תכנן האדריכל יוסף טישלר בצורת המנורה של בית המקדש. רחוב לוינסקי היה אמור להיות הגזע שממנו יוצאים הענפים לשני הצדדים ומתוכו, נמוך מהשאר, צומח השמש הקטן שמדליק את שכניו.
הרעיון העיצובי שחובק בתוכו פילוסופיה יהודית שמעורבבת באמירה אדריכלית, חווה מפלה ואינו יצא לפועל. הסיבה לכך, הייתה אותה הסיבה שגורמת לדברים להניע את העולם או לעצור אותו מלכת – כסף. כל הקבוצה, שכללה בתוכה 400 יהודים שהיגרו מיפו לאחר מאורעות תשפ״א, והרוכש שלהם בצאלאל יפה, לא הצליחו לגייס את הכספים שנדרשו לקניית האדמות הנחוצות בכדי להוציא את החזון לפועל, וכך נפל פרויקט ״המנורה״. שרידי הרעיון נותרו היום בצורה של פסטיבל, בשם ״פסטיבל מנורת לילה״, שהתארגן לראשונה בשנת 2014 ,פסטיבל אור ואמנות עירוני המתקיים בשכונה.
נווה שאנן בדומה לחברותיה ושכנותיה היא שכונה מוזנחת, בה מתגוררת אוכלסייה מוחלשת בשל מחירי הנדלן הזולים וקרבתה לאיזורי פשע, זנות וסמים.
חלק גדול ומשמעותי מהידרדרות השכונה קרה בעקבות הקמת התחנה המרכזית הישנה. האחראי לכך היה אריה פילץ, שרכש את הקרקעות והיה נחוש להקים שם חניון ענק לאוטובוסים. בהחלטה זו, החריב את 'תכנית המנורה' לחלוטין מאחר ובנה על אחד מהרחובות שהיו מיועדים לתכנית הבנייה המקורית שלה. החלום להפוך את האזור לתחנה מרכזית גדולה ונחשבת התנפץ לכולם בפרצוף, כי כמה זמן אחרי הוקמה התחנה המרכזית החדשה, והפכה את זו הישנה לחלקת בטון גדולה ונטושה בה חונים רכבי תחבורה ציבורית.היא אכן נהייתה נקודה מרכזית ידועה, אבל של זנות וסחר בסמים. עד היום, היא מוכרת בציבור בתור המקום הזה שאתה לא רוצה להגיע אליו. גם עכברי העיר הנועזים ביותר לא ממהרים להתפאר בביקורים שם. לא מדובר במקום ׳מסוכן׳ במובן הפואטי של המילה אלא נקודת שפל אמיתית המושכת אליה אוכלוסייה אבודה ומוחלשת שאינה מעניינת אף אדם. כך הפכה נווה שאנן מ׳מנורת אור׳ שהייתה אמורה להעיר על העיר לבור אפל שהאחריות עליו עדיין מתגלגלת בין פקיד לפקיד.
השמש במנורה
ביום שקדם לערב חג החנוכה, כשצילו אורב לתושבי השכונה מעבר לפינה, החליט אבי הקטן, בן השמונה, לשמח את אחותו התינוקת ולגנוב בשבילה סביבון. הוא נכנס לחנות המכולת הממוקמת במרכז השכונה ובחר בקפידה מתוך כל האפשרויות אשר היו מונחות לפניו, אחד מיוחד, עשוי מפלסטיק וכל זווית שלו צבועה צבע אחר.זה היה סביבון, שכאשר מניעים אותו על ידי סיבובה של הידית הקטנה שלצידו, הוא מתחיל לרקוד במרץ תוך שהוא מנגן שיר חנוכה ומאיר את החדר באורות צבעוניים. אבי ידע שאחותו הקטנה תאהב את המשחק מאוד. הוא תכנן את הגניבה בקפידה והגיע לחנות בשעה בה ידע שהמוכר הזעפן תופס את שנת הצהריים שלו. בדיוק אחרי שהוא מסיים ללעוס מנה וחצי של פלאפל חם. כך, באותו היום, נכנס אבי לחנות וראה את המוכר זרוק על כסאו שמאחורי הקופה ובוהה בעיניים נעצמות במסך הפלאפון. הוא התגנב לאחד ממסדרוני המדפים, תפס בידו את הסביבון הצבעוני שבחר מבעוד מועד וטחב אותו לכיס מעילו. הוא חייך לעצמו חיוך מרוצה והחל ללכת בצעדים שקטים לכיוון היציאה מהחנות אך לרוע מזלו, הסתובב בכיסו מנוע הסביבון שמפעיל אותו ואורות ומנגינות בקעו ממנו. הוא נעמד מבוהל במקומו. המוכר הזעוף והעייף פתח את עיניו לרווחה והביט בו, תחילה המום ולאחר מכן, הצמיד באיטיות את גבותיו זו לזו בכעס. כשהבין לבסוף את גודל האירוע, הרים את עצמו מהכיסא והתקרב באיום לעברו של אבי הקטן, שבשלב הזה ברכיו כבר רעדו. הוא תפס אותו בחוזקה בצווארון המעיל והרים אותו כך שרגליו עזבו את הרצפה והוא ריחף באוויר. המוכר קירב את פרצופו הגדול לפניו הקטנות של אבי ונשם עליו נשימות פלאפל גסות. כך היה אבי תלוי כמה שניות שהרגישו כמו נצח. לאחר מכן, השליך אותו בחוזקה חזרה לרצפה ומבלי לאמר מילה הוציא מכיסו את הסביבון המנגן וניפץ אותו על הרצפה. אבי הקטן והמבוהל ברח מהחנות החוצה כל עוד נפשו בו ורק כשהיה רחוק מספיק עצר להתנשף והבחין שהרטיב במכנסיו. הוא הביט מיואש באספלט השחור והלך שפוף לביתו. שם מצא את אחותו הקטנה יושבת יחד עם אמו על של השטיח והסתכל כיצד שתיהן משחקות באיצטרובלים שמצאו בגינה לא מזמן. הדירה הייתה אמנם קטנה אך תמיד נקייה ומסודרת. הכל בזכות אמו שדאגה להבליט תמיד את היופי שבדברים והצליחה כמו נס להפיק אור מהחלונות הקטנים ולהאיר גם את הפינות החשוכות ביותר של הבית. הוא ניגש אליהן והתיישב לידן. דבר לא היה לשלישיייה הצנועה הזו, לא חפצים ולא ממון, לא רכוש ולא כסף, לא משפחה ולא חברים, שום דבר מלבד אחד את השניה.
ביום שלמחרת יצא אבי מוקדם מביתו להסתובב בשכונה. כל הלילה לא עצם עין, רק תכנן וזמם כיצד יוכל להשיג את הסביבון המנגן והמאיר. הוא לא הצליח להעלות במוחו שום דרך, כיצד יוכל להתחמק מהמוכר האכזר ולהגניב לכיסו את השלל, עד שסוף סוף, כשהשמש כבר הציצה והפיגה את חשכת הלילה ואור ראשון של בוקר נכנס דרך חלון חדר השינה בו ישן עם אימו ואחותו, הזדחל אליו רעיון. כל שנותר לו היה לאזור אומץ. כל הבוקר הסתובב בין הפארקים והרחובות, מפמפם בעצמו תושיה, בונה לעצמו את הביטחון העצמי, מחפש דברים שיתנו לו כוח ומכין את עצמו לרגע הגדול. הוא עבר ליד בית האוניה שהיה רחוק מאוד מדירתם והתבונן בו. תמיד אהב להביט בבניין שהיה נראה לו, מאז שהיה קטן, כמו אנייה גדולה ויוקרתית. הוא נהג לדמיין כיצד עולה עליה ומפליג בתוך האספלט השחור שנמס תחתיו, אל עבר חוף הים, שם חוצה את החול לשניים ונעלם באופק בעודו מפליג על המים הכחולים אל המרחקים. החלום בהקיץ חיזק את אבי והוא החל לצעוד בביטחון אל עבר החנות תוך זמזום שירי חנוכה. כאשר התקרב למרכז המסחרי מצא על המדרכה אבן גדולה וכבדה ובשתי ידיים, בקושי רב הרים אותה מהרצפה והמשיך ללכת איתה כשהיא מיתפוררת על אצבעותיו, מכבידה על הליכתו ושורטת את ברכיו כל פעם שפגעו בה. פעם אחת היא אפילו נפלה לו על כף הרגל ופצעה לו את הבוהן שהייתה חשופה בכפכפיו, אך הוא הרים אותה שוב בנחישות והתקדם לכיוון החנות. כשנכנס ראה את המוכר יושב שפוך בכיסאו, בדיוק כפי שישב אתמול, ועיניו נעצמות מול מסך הפלאפון. אבי הקטן קימט את מצחו, קירב את גבותיו ותוך צעקה רמה שנשמעה כמו הכרזת קרב, הרים את האבן מעל ראשו ובכל הכוח שהיה בו השליך אותה על המוכר. הוא הצליח- האבן פגעה בחלק העליון של פניו והוא עף מכסאו לצד, פגע בראשו בפינת השולחן ונפל על הרצפה כשדם נשפך ממצחו. אבי נשאר לעמוד והביט כיצד הדם מכסה את רצפת החנות, ברכיו רעדו אך הוא הכריח את רגליו לזוז, ניגש למדף הסביבונים ולקח במהירות סביבון אחד קטן וצבעוני ורץ לביתו להביא אותו לאחותו. בבית, הושיט את הסביבון לאמו ואמר:
זו מתנה לחג
אימו חיבקה אותו בחוזקה וענתה
אבי, אתה השמש הקטן שלי. כולך אור
***
אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.
בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו.
בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.
***
קרדיט צילום: לירן שפירו
השאר תגובה