מנחם בגין, הפארק של הדרומים / מאת: אלונה רודנב

מנחם בגין, הפארק של הדרומים / מאת: אלונה רודנב

פארק דרום, או בשמו הממלכתי פארק מנחם בגין הוא חלקה ירוקה, יפיפיה המשתרעת על פני אלף דונם של טבע ואתרי פעילויות ספורט לכל המשפחה. הפארק הפסטורלי, על סף הקיטשי רומנטי, מתנגש בניגודיות כמעט ברוטלית עם השכונות סביבו, שכונת עזרא ושכונת הארגזים. דרך לוד, הכביש הראשי הסמוך אליו, מזכיר למטיילים בפארק, ברעש שהוא מפיק, להישאר עם הרגליים על הקרקע, ׳אתם לא בפריז נשמות, אתם ליד התקווה׳. כמו בפעמים כל כך רבות כאן, בישראל, הכל קרוב מדי, הכל משיק, חוצה, גובל ומבלבל. הכל יחד, היפה והמכוער, הנקי והמלוכלך, המושחת והישר, השחור והלבן ואולי, זה כל כך נפלא כי זה כל כך אנושי. ככה התרגלנו לחיות וזה עשה אותנו העם המופלא והמשונה שאנחנו.

פלקור

את הפעם הראשונה שפלקור נשך אותי, לא אשכח לעולם. משהו בי התפכח בעקבות הנשיכה והוציא אותי ממצב הצבירה הדבילי שהייתי שרויה בו עד אז. אני הייתי שרועה על הספה, בעצם מיטת יחיד ישנה מאוד, עם מזרן עבה, ועליו בסדין פסים, ורוד לבן, שאמא שלי בחרה כי הוא נראה כמו ריפוד לרהיט. אז הייתי, שרועה על מיטה שהתחפשה לספה, צופה בטלוויזית ה’טלפונקן’ הקטנטנה שלנו, שבאשמתה אני מרכיבה משקפיים לנהיגה, או לזיהוי אנשים מרחוק, או לצפייה בטלוויזיה. זללתי קורנפלקס בשכיבה, הקערית מונחת לי על החזה וליטפתי בכף רגלי את פלקור ששכב מתחת לשולחן הסלון, שולחן מעץ כבד בצבע חום כהה, שקיבלנו במתנה ממרתה. מרתה שסיפקה לי את כל הבגדים עד גיל ארבע עשרה, אותה מרתה שאמא שלי הייתה נוסעת לשתות אצלה תה וחוזרת עם שקיות זבל מלאות, שאלוהים יודע מאיפה היא השיגה את כל מה שהיה בפנים. בנוסף לכל, היא הייתה גם דודה של גדעון סער, מסתבר. אז, בעודי בוהה באדישות בתוכנית הילדים ומלטפת לפלקור את הראש עם הרגל, הוא תקף אותי. תקיפה אמיתית, עם עצבים, שיניים חשופות מלווה ונביחת הכרזה על מלחמה. קפצתי במקום וכל קערת הקורנפלקס נשפכה עליי ועל המצעים המפוספסים. החלב הלבן שקע במהירות בתוך המזרן והותיר חומרת כתם גדול ורטוב. הצמדתי את שתי הרגליים אליי, הורדתי את הגרב ובדקתי את נזק הנשיכה. ראיתי את סימני השיניים שלו מדממים לי מכף הרגל. הבטתי בפלקור בתדהמה ויצאה ממני רק מילה אחת: למה? פלקור נשאר תחת השולחן והרים אליי שתי עיניים מופתעות. הבטנו זה בזו וידענו שזהו רגע מפנה ביחסים בינינו. פלקור הגיע אלינו תינוק, סיפרו לנו שאמו נמצאה בצד הכביש ואחרי ההמלטה מתה מיד. במשך כל הלילה הראשון אצלינו הוא בכה, אז לקחתי אותו למיטה והשכבתי אותו על הכרית שלי. הצמדנו אפים זה לזו ונרדמנו. פלקור הפיג את בדידותי, בצורה האופיינית בין כלב וילד. הייתי חוזרת מבית הספר לבית ריק מאדם וריק מאוכל והוא היה מצפה לי שם בכיליון עיניים. אף פעם לא היה לי כוח לצאת איתו ולפעמים הייתי אפילו מדלגת על טיול הצהריים, אבל לרב רגשות האשמה היו אוכלים אותי והייתי גוררת את עצמי מהספה ויורדת איתו לפארק דרום. כשהיינו כבר בחוץ רצים ומשחקים הייתי מודה לו שהוציא אותי. המיטה ספה שלנו הייתה מקום מבטחים רעיל עבורי. היא הייתה מגבירה בתוכי את האדישות כלפי עצמי וכלפי העולם. בערב כשהייתי נכנסת למיטה, אחרי שרבצתי במשך שעות הייתי מרגישה שלא אכפת לי גם למות. הטיולים עם פלקור והלילות המכורבלים שלנו יחד החזירו לי את הרצון להרגיש. הוא היה שלי ואני הייתי שלו. לכן, ברגע הנשיכה, ראיתי את העצבות גם על פניו. התחלתי לבכות והוא התחיל ליילל והמשיך לבהות בי במבט משונה של כלב מוכה. מה לעשות, אמר לי במבטו, שאני גדל והטבע עושה בי שמות. פלקור היה צריך מנהיג ולא חברה ואני, רק אלוהים יודע מה הייתי צריכה. אולי שיהיה מישהו בבית לפעמים. אחרי שנשמנו כמה נשימות וחזרנו לעצמנו החלטתי להוציא אותו לטיול, על אף שפחדתי שינשך אותי שוב. קמתי מהספה, הרגשתי את כפות רגליי מזיעות זיעה קרה בתוך גרבי הצמר, ואת ראשי כבד ומסוחרר שמשך אותי למטה. ניגשתי לשירותים לשטוף פנים, פלקור קם אחרי ונעמד לצידי. הסתכלתי עליו, עומד בתוך חדר האמבטיה הירוק שלנו, הוא הרים את אוזניו וכשכש בזנבו. אולי כבר שכח. בחדר הירוק הזה הייתי עושה אמבטיות ארוכות כשהייתי ממש קטנה, כל כך ארוכות שהמים היו ממש קופאים. המשחק היה להספיק להגיע לחוף לפני שהאוקיינוס יקפא,  תמיד הייתי מפסידה כי אמא שלי הייתה מגיעה להוציא אותי ברגע האחרון, כשהשפתיים שלי היה כבר כחולות. גם את פלקור קלחנו באמבטיה הירוקה והוא השפריץ בוץ ולכלוך לכל עבר ואחרי זה כל הבית הריח פרווה רטובה. בוא פלקור, יוצאים לטיול, אמרתי וראיתי שהוא שמח. איזה טיפש אתה, אין לך מושג מכלום, בטח כבר שכחת שלפני רגע הכל בינינו נגמר. שמתי על עצמי מעיל שמצאתי תלוי על וו בפלדלת הכניסה והוא היה גדול עליי מאוד. לידו היה תלוי כובע והחלטתי לחבוש גם אותו. לקחתי את הרצועה הכחולה של פלקור וחיברתי אותה לקולר הברזל שעל צווארו. ניסיתי לצלוח את חיבור הרצועות מלי להתעכב עם כף ידי ליד פיו מחשש שינשך אותי שוב. טרקתי מאחורי את הדלת. החזקתי את פלקור קצר לצידי וירדנו את ארבע הקומות בדילוגים. בכל קומה היו שתי דלתות זהות צמודות זו לזו, דלתות חומות מחברת פלדלת, והדבר היחיד שהבדיל ביניהן הייתה הדרך שבה בחרו דייריה לספר על עצמם. לשכן הצמוד אלינו, היה שלט מושקע מעץ דבוק לדלת, אולי אפילו מוברג,  ועליו נחרטו בכתב מחובר שמות הדיירים: יום טוב ומירה מזרחי. לקח לי כמה שנים לפענח שיום טוב זה שם ולא איחולי יום טוב ו..מירה מזרחי. לאחרים היו דפים מודבקים בסלוטייפ ואיזה שירבוט. מישהו בחר לכתוב את שם המשפחה דווקא על פעמון הדלת שהיה תלוי לצד הכניסה. אצלינו לא היה כתוב כלום, לא על, לא ליד ולא מתחת. כשיצאנו, פלקור ואני, מבניין העמודים החוצה, ראינו שיורד גשם אז נשארנו רגע לעמוד תחתיו. כשהגשם נחלש יצאנו לשכונה ושאבנו לאפינו את ריח האספלט הרטוב שהיה חביב עליי במיוחד. עברנו את הבלוק שלנו, שכלל ארבעה בנייני עמודים, נמוכי קומה ואפורים, זהים לחלוטין. כולם פנו פנימה ויצרו חצר ובמרכזה טלפון ציבורי, שסביבו התנהלו כל חיי השכונה: האהבות, המכות ושיחות טלפון שגרתיות. אליו היו יורדים דיירי הבלוק שלנו, מבושמים ומגונדרים ומחברים סיפורים לרומנים עבי כרס. הייתי צופה ארוכות מחלון המטבח שלנו ורושמת ורושמת את כל מה ששמעתי. פעם מרב סקרנות, נעמדתי על דלי בשביל לראות טוב יותר את המתרחש והדלי התבקע תחתיי, סנטרי פגע במשקוף ונסענו לבית החולים לתפור אותו. בכניסה לפארק שחררתי את פלקור כדי שיעוף על החיים. ברגע שהשתחרר, שעט קדימה והפך לנקודה קטנה באופק שנעלמה. התחלתי לרוץ מפוחדת אחריו. רצתי מהר, הרגשתי איך האוויר נכנס רטוב ודחוס דרך הנחיריים הצרים שלי, הרגשתי אותו יורד בקנה הנשימה וממלא את ראותיי בריח לח של גשם ובתחושת התחדשות. מעין ניקיון כללי של הנפש, ספונג’ה טובה כזו עם אקונומיקה. כשהריאות החלו לשרוף, התחלתי לבכות, מבחירה, מאדרנלין. בכיתי על הקללות והמכות בין ההורים, על המנות החמות שהוגשו במקום אוכל, על כל ימי ההולדת ומסיבות הכיתה שאליהן לא הוזמנתי, על זה שכשאני מתרגשת אני מזיעה מדי בבית השחי, על הפיפי שעשיתי מול כל הכיתה כשהקראתי את עבודת הנושא שלי על הטיטאניק וגם על הכאב בכף הרגל בכיתי, הכאב מהנשיכה של פלקור. הרגשתי את הגשם מתחיל לטפטף ואז לזלוג ממש בטיפות גדולות ושמנות. הרגשתי כיצד הוא מרטיב אותי, את שערותיי, את בגדיי שנצמדו, ספוגי מים, לגוף, את כפות רגליי שהתחילו להשמיע קולות מצחיקים בתוך הנעליים. לבסוף, במעלה הגבעה הירוקה, בין העצים ראיתי אותו יושב רטוב כולו. כשהבחין בי רץ אליי, התרומם על שתי רגליו וליקק לי את הפנים. איזה כלב טיפש אתה, פלקור. התחבקנו מתחת לגשם. בסדר, אמרתי לו, אני סולחת לך ומרשה לך לבוא לחגוג איתי את יום הולדת שמונה. הוא ליקק לי שוב את הפנים ואני מוכנה להישבע שחייך.

***

אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.

בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו. 

בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.

***

קרדיט צילום: לירן שפירו

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

דואל שלך לא יפורסם.