'שכונת התקווה סרט מלחמה' ולא בקטע ספורטיבי. באופן אירוני/טרגי באותו הזמן בו נאבקה קבוצת הכדורגל של השכונה בניסיונה הכושל להעפיל לליגת העל, נאבקים אלה באלה המסתננים מאריתריאה ברחובות השכונה, שנהפכו זה מכבר לשדה קרב מדמם.

במה שנראה כחזרה על מאורעות ספטמבר האחרון, ולמרות כל פעילותה המוגברת של המשטרה והיערכותה המוקדמת בכוחות גדולים, הסתבר שוב כי דבר לא יעצור ברברים מלבצע את הפרעות שלהם בלב ליבה של מדינת ישראל.

מפחיד לחשוב מה היה קורה אלמלא הימצאותם של כוחות הביטחון הרבים בשכונה, ובכל זאת הטרור הרים ראשו שוב בשטח, ושוב נאלצו מעט תושביה הישראלים של השכונה להיסגר ימים ושעות בפחד בבתיהם ולצפות בפרעות ממש מתחת לחלונם.

שכונת התקווה נכבשה על ידי המון זר, בכך אין שום ספק. אם לפני שנים רבות דובר על הסרטן שהזכירה מירי רגב בהפגנה הראשונה של תושבי המקום ממש בלב השכונה, אז שנים לאחר מכן הסרטן הזה כבר שלח גרורות לכל שטחי דרום העיר והחולה כבר גוסס, מדמם ושרוי במוות קליני.

קצב הילודה המטורף, אי יכולתה של הממשלה תחת שלטון בג"צ לפעול לגירושם של המסתננים למדינה שלישית או לפחות למרר את חייהם שיצאו כפי שבאו, וזאת כי יש מי שמגן עליהם שם במבנה המנוכר והמלוכני בירושלים (ואף דואג להם לתחביבים ושעות הפנאי), סייעו לחיידק האלים להתפתח לממדים שאליו הגיע.

שנים רבות מנסה שפי פז להעלות לסדר היום את ההשלכות הקשות של בעיית המסתננים על דרום תל-אביב בפרט ועל המדינה בכלל.

אך בתגובה היא נלקחת לא אחת לחקירות ומעצרים יחד עם זימונים לבתי משפט על זוטות (ציורי גרפיטי למשל) וכל זאת רק כדי לדכא את מאבקה.

האישה האמיצה, שהייתה הראשונה להזהיר בריש גלי שהדור הבא של המסתננים יהיה אלים יותר ומסוכן יותר כפי שרואים ברחבי אירופה מוכיחה שוב ושוב כי הצדק עמה. כבר חודשים שחבורות נערים דור המשך של מסתננים משליטים פחד ואימה במרחב הציבורי של שכונות הדרום. אלימות קשה מילולית ופיזית כלפי נערים ונערות ישראליים, ונדליזם חסר תקדים כלפי רכבים, מתקנים ציבורים ואף מקלטים ובתי כנסת. ולמדינת ישראל ולמדינת תל-אביב אין מענה.

בשכונת שפירא כבר הקימו את 'מועצת שפירא' שמאגדת אפילו ראוי לציין, תושבים מכל הקשת הפוליטית. כן, גם כאלה ששפי אוהבת לכנות 'לטפנים' שהבינו שכלו כל הקיצין. וזאת כניסיון נוסף לזכות במעט תשומת לב מאותו ראש עיר מנותק שחוץ מביקור יחסי ציבור באיזה 'פסטיבל אביב' בשכונה לא מסתכל לתושבים בעיניים ומשאירים אותם לצרתם, כי מבחינתו מה שדרומית לרוטשילד פשוט לא מעניין. אגב, יש תביעת תושבים המתנהלת באותו הבג"צ… (שוב בג"צ), על אותה הפקרה וחוסר מעש מצד הרשויות בנושא.

בשבת בערב (25/5) שוב האימה הרימה ראש ברחובות השכונה.

המוני מסתננים, מאות, קבוצות קבוצות, תומכי ומתנגדי משטר יחד עם עוד אספסוף ברברי אקראי, אספו מכל הבא ליד, אבנים, מקלות, ברזלים והחלו במסע הרס, אלימות קשה ורצח.

המשטרה עוד ניסתה להשליט סדר, אפילו באמצעות ירי ורימוני הלם, אך לפרקים זה היה נראה פשוט לא אפשרי.

רכוש רב ניזוק, שמשות תחנות אוטובוס נופצו, תושבי השכונה לא העזו להוציא ראש מהחלון, האמיצים שבינם הצליחו לתעד מעט מהמתרחש וכך זה נחשף (בקושי) למי שאינו מתגורר בשכונה. כהרגלם תמיד כלי התקשורת לא דיווחו על שהתרחש. זה בטח לא פתח מהדורות חדשות, וחולדאי המנומנם שוב התעלם ממה שהתרחש באותו חלק של עיר שהוא שוכח לקחת עליו אחריות.

אגב, ההתפרצות במוצ"ש היא רק השיא של התקופה האחרונה שבה ניצני האלימות וחבית חומר הנפץ הלכו ותפחו עד הפיצוץ.

כך בחרה לתאר את המצב אושרית מולאי, פעילה חברתית בדרום תל אביב:

"כיבוש דרום תל אביב הושלם, אנשים נצורים בבתים שלהם בגלל מלחמת כנופיות עקובה מדם.
המסתננים ממשיכים לעשות ככל העולה על רוחם ומתעללים בתושבים המקומיים.
מעל ל-13 שנה אנחנו מתריעים, צועקים, נלחמים שהמצב הזה יתפוצץ לכולנו בפנים וכך קורה.
כנופיות של ילדים, כנופיות של נערות, כנופיות של נערים, מחפשות קורבנות תמימים (ישראלים) ותוקפות אותם ללא רחמים.
כמו כן, כנופיות של מבוגרים נלחמים ברחובות באכזריות בלתי נתפסת וגורמים להרס רב.
אני רק חושבת על כך שאם המסתננים מסוגלים לתקוף כך את בני עמם, מה יקרה כשהם יתהפכו על בני עמי".

אמש, שלישי, היה זה תורם של תושבי השכונות לזעוק ולמחות.

שפי פז קראה למי שעוד נותר בשכונה לבוא ולהפגין ולדרוש חזרה את השקט והביטחון האישי שנעלמו יחד.

תחת הכותרת "שכונת התקווה בוערת" פרסמה בפייסבוק את הדברים הבאים:

"כנופיות של גנבי גבול מטילות עלינו מצור. מתעמתות עם המשטרה. מנהלות מלחמת ג׳ונגל עקובה מדם. וכולם שותקים. מצקצקים. שותקים. ומבקשים עלינו עונשי מאסר.
אז גם אם אתם לא תושבי השכונות אבל אכפת לכם מהביזיון, בואו לעמוד אתנו היום בדרישה להחזיר לנו את הבית!"

ואכן היוזמה צלחה, אפילו במעט. עשרות תושבי השכונות ותומכים מבחוץ התאספו בשעת ערב מאוחרת בלב השכונה בצומת ההגנה ואצ"ל (מעניין מה היו מנהיגי המחתרות אומרים על המצב היום), וזעקו את אשר על ליבם.

כמו תמיד, גם הפעם המשטרה בחרה להתמקד בשפי, שרשמה מאוחר יותר אח"כ את הדברים הבאים: "שהמשטרה פוחדת לעצור אותי בלב הפגנה בשכונת התקווה, השוטרים מחפשים דרכים אחרות להפגין שרירים. קצת סימנים כחולים לא מפחידים אותי. אנחנו נחזור עד שנחזיר לנו את הבית".

ושוב, כמו שנים על גבי שנים, דרום תל-אביב תישאר דרום תל-אביב, עם ההזנחה, ההפקרה והניכור.

האלימות תכה גלים גלים, הביטחון האישי יישאר על הרצפה, ראש העיר וחברי המועצה יעשו סיבוב יחסי ציבור כהרגלם (בעיקר לפני הבחירות), חברי הכנסת והשרים ישמיעו הצהרות ריקות מתוכן, המשטרה תעשה (או שלא) את עבודתה, אבל כלום לא באמת ישתנה.

מאבק אבוד מראש…

לפעמים באנלוגיה גסה, אבל עצובה מאד, אפשר לקשר את מצב שכונות דרום העיר למצב הפריפריה של ישראל:

כל עוד האלימות (והמסתננים) יישארו בגבולות שכונות דרום ת"א זה לא הפריע, לא מפריע וכנראה גם לא יפריע לאף אחד.

כל עוד מטחי הרקטות מעזה נפלו ויפלו רק על הפריפריה זה לא הפריע, לא מפריע וכנראה למרבה הצער גם לא יפריע לאף אחד.

תמונת מצב, ישראל 2024.

 

קרדיט צילום תמונה ראשית: אודיה הלר

סייעה בהכנת הכתבה: עדן חמדני דמבו