בן כספית בכתבת תחקיר: בעיית המסתננים הפכה את דרום תל-אביב לשטח הפקר

בסוף השבוע שעבר פרסם העיתונאי בן כספית כתבת ענק על המתרחש כיום בשכונות דרום תל אביב. כספית ביקר במשך כחודש בשכונות, ביום ובלילה ונחשף למציאות העגומה אותה חווים בשנים האחרונות תושביהן הישראלים של השכונות. זוהי הפעם הראשונה בה עיתונאי מהשורה הראשונה חודר לעובי הקורה וחושף בכתבת ענק את המתרחש. הכתבה פורסמה בעיתון "סופהשבוע" שראה אור בשישי 17/5. 

בחרנו להביא בפניכם ציטוטים נרחבים מהכתבה, את הכתבה במלואה תוכלו לראות באתר ThePost.

כך החריפה בעיית המסתננים והפכה את דרום תל אביב לשטח הפקר
הימורים, אלכוהול וסמים. מעשי אונס ושוד. תעשייה שמגלגלת הון בכסף שחור. שתן וצואה בחדרי המדרגות. והכל מול עיניה של המדינה. בן כספית מסכם חודש ברפובליקה האפריקאית הראשונה בציון

כספית. תחקיר עיתונאי מקיף ואמיץ

עשרות אלפי מסתנני עבודה, בין 65 ל-80 אלף, כבשו נתח מדרום תל אביב והקימו שם את הרפובליקה האפריקאית הראשונה בציון. אלעזר שטרן נולד לא רחוק משם, ביד אליהו. אלה הן שכונות ילדותו. כשקיבל את ההזמנה לסיור החליט מיד להיענות, ביקש מאשתו דורית להצטרף והזעיק גם את חברו הטוב, השחקן שלמה וישינסקי. "בוא נעשה טיול, וישי", אמר לו. וישי בא. הם לא תיארו לעצמם איזה טיול זה יהיה.

שעה ארוכה נדדו בסמטאות של מה שהייתה העיר העברית הראשונה בארץ והפכה לעיירת פליטים אפריקאית. ממדרחוב נווה שאנן ז"ל, שם כל המדינה קנתה פעם נעליים, דרך רחובות ראש פינה, לוינסקי, לבנדה, ורחובות עם שמות כמו הגדוד העברי, הגליל, השרון, שאיבדו את צלמם והפכו לסוג של שטח הפקר שנראה לקוח מעולמות אחרים לגמרי.

בסיור שלי השתתפו גם אמנון בן עמי, ראש רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, כמה מאנשיו, ופקחים חמושים של הרשות. היו גם אזרחים רבים, שבאו לתנות את הזוועות שעוברות עליהם בשכונתם באוזני התקשורת.

זה לא היה הסיור הראשון שלי באזור. לאחרונה קיימתי שם כמה סיבובים אנונימיים. בלי ליווי, בלי פקחים, בלי שוטרים. החוויה קשה בהרבה כשאתה אנונימי. תחושת הפחד, עם רדת החשיכה, אמיתית ומצמררת. האיום מוחשי. הוא לא מופיע בנתוני הפשיעה הרשמיים, כי המשטרה חסרת אונים, לא מסוגלת לפתוח תיקים פליליים ומשחררת את רוב העצורים, או מאבדת אותם במרחבי הכאוס האורבני שמשתרע במה שהייתה פעם דרום תל אביב. במציאות, מודים גורמים משטרתיים בכירים, אחוזי הפשע גבוהים במאות אחוזים מהמדווח.

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" שחלה עלייה תלולה בפתיחת תיקים למסתנני עבודה, לאחר תקופה ארוכה של הזנחה. גם העלייה הזאת, רחוקה מלשקף את מה שקורה באמת. כל מה שצריך לעשות זה לרדת לשם ולהסתובב ברחובות. לדבר עם אנשים. לראות את המראות ולהריח את הריחות.

הקניון של המסתננים 

בדרום תל אביב חיים היום עשרות אלפי מסתננים, ולצדם, מסוגרים בבתיהם, אלפי פליטים ישראלים. מי שנותר שם, מבין הישראלים, הם החלשים ביותר. אלה שלא יכולים לברוח, שאין להם כוח לברוח, שאין להם לאן לברוח. בשכונות הדרום הם מסתובבים כזומבים. השכונות שבהן נולדו הישראלים הללו הן היום שטח כבוש לכל דבר. שטח הפקר נטול ריבונות. כל דאלים, גבר.

בישראל הרשמית, כדי לקבל רישיון עסק צריך לעבור שמונת מדורי גיהינום בירוקרטיים, לשלם הון תועפות, לעמוד באינסוף דרישות והתעמרויות של הרשויות. אלא אם כן אתה מסתנן עבודה לא חוקי. במקרה הזה, בדרום תל אביב, אתה יכול לפתוח איזה עסק שתרצה, איפה שתרצה, מתי שתרצה. זו אינה ספקולציה, זוהי עובדה. כל מה שצריך לעשות זה לרדת לשם, ולצפות בה.

המצמרר ביותר הוא סיפורם של זוג ניצולי שואה קשישים שמתגוררים לבדם בדירה ברחוב נווה שאנן. דירה 5, קומה שלישית. הם לבד. מוקפים. לא יוצאים מהבית. לא עונים לדפיקות בדלת. לאחרונה הפסיקו לענות גם לרשויות, לפקחי משרד הפנים, אפילו למשטרה. איבדו אמון. סביבם, סדום ועמורה. חמארה ענקית של סודנים מתפשטת מחדר המדרגות אל החצר, המרתף ואיפה לא.

למטה, שולחן מאולתר של הימורים לוהטים. המדרחוב כולו הפך לשוק פשפשים מאולתר של רכוש גנוב. בקבוקי בירה מתגלגלים לכל עבר. בפעם האחרונה שבני הזוג האלה דיברו עם התקשורת, הם הוכו על ידי מסתננים. בשלושת השבועות האחרונים ניסיתי ליצור איתם קשר. הם לא עונים אפילו לטלפון. בשכונה אמרו שנשברו ונסעו לגור אצל קרובי משפחה בצפת. אני מקווה שכך עשו.

לפני שנמשיך, הבהרה: אני לא כותב את הכתבה הזו מנקודת המוצא של אנשים כמו אלי ישי. אני רחוק מאלי ישי, ודעותיו, לטעמי, חשוכות. אני לא דתי, אלא חילוני מוחלט ואדוק. אני בעד הפרדת הדת מהמדינה. ילדים של עובדים זרים שנכנסו לכאן כחוק צריכים, לדעתי, להישאר כאן. אלה ילדים שאין להם מדינה אחרת. תעשיית העובדים הזרים, בשיטת ה"דלת המסתובבת", שכל מטרתה היא לאפשר לקבלנים פרטיים להמשיך לגזור קופונים שמנים על חשבונם של אומללים, מחפירה בעיני, והעובדה שהמדינה לא מצליחה לשים לתופעה הזו קץ בלתי נתפסת.

אז מה הבעיה? הבעיה מומחשת הכי טוב בידיעה ששודרה ב"יומן" של הערוץ הראשון לפני שנה בדיוק. על פי הידיעה, שלושה גברים שחורים נצפו באחד הימים יושבים על ספסל באזור המסחרי של רמת אביב, בתל אביב. תוך דקות קיבלה המשטרה ארבע תלונות מתושבים שונים במקום על נוכחותם שם. על פי הידיעה, ניידת משטרה הגיעה מיד ולאחר שווידאה שלא מדובר באתיופים ישראלים, אלא באפריקאים דוברי ערבית, הם הועלו אחר כבוד לניידת והושלכו ממנה באזור התחנה המרכזית.

עוד סופר בידיעה שתושבי רמת אביב הודיעו כי עד שהשחורים הללו לא יורחקו מהאזור, כל הילדים נמצאים בעוצר בבתיהם ולא יוצאים החוצה.

מקרים כאלה אירעו פעמים רבות. הם לא מדווחים ולא נספרים בשום מקום. הם מסגירים מציאות מזעזעת: אנחנו ויתרנו על דרום תל אביב, אבל שכחנו להודיע את זה לתושביה. האומללים שנותרו שם, חלכאים ונדכאים, לא מסוגלים למחות, לא מעניינים איש.

בעיית מסתנני העבודה הלא חוקיים הייתה נפתרת תוך דקות אילו הם היו קמים, כל ה-80 אלף (זו ההערכה הנוכחית), ומתיישבים, נניח, סביב ביתו של עמוס שוקן בצפון תל אביב, או סביב ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בהרצליה פיתוח/כפר שמריהו.

אותו יועץ משפטי לממשלה, וינשטיין, הוא שמעכב עכשיו את תהליך העברתם של המסתננים מדרום תל אביב למתקנים שהמדינה השקיעה מאות מיליוני שקלים בהקמתם, בדרום הנגב. הוא מעכב בעקבות ידיעה שפורסמה ב"הארץ", שלפיה העברתם של המסתננים הללו אינה נעשית "מרצון".

אפשר להתפלפל על נושא הרצון זמן רב, אבל בשורה התחתונה שוב יצאנו טמבלים. עשרות מיליונים, יש הטוענים מאות מיליוני שקלים, הושקעו במתקנים שבהם אמורים המסתננים לגור, ולקבל את כל שירותי הבריאות, החינוך והמחיה הנחוצים להם, אבל יפי הנפש המקומיים מטרפדים את זה. נו, טוב. הם לא גרים שם, בדרום תל אביב.

בואו נחזור לשטח. החל משעה מסוימת, הופך הדרום כולו למהומה צבעונית וסואנת שכמו הועברה לכאן, בספינת זמן דמיונית, ממעבה אפריקה. בנווה שאנן והסביבה כמעט לא נותרו סוחרים ישראלים. הם עוזבים בלחץ המסתננים. הפרדוקס הוא, שהתהליך הזה גורם לעלייה תלולה במחירי השכירות למגורים ולעסקים. מבחינת המסתננים, העסקים פורחים. יש להם 80 אלף קליינטים רעבים.

במגורים, כנ"ל. דירות של 2,000 שקל לחודש מחולקות לארבע יחידות צפופות, בכל אחת מהן מצטופפים 4-5 מסתננים, שעושים את צרכיהם בחצר ובכל מקום פנוי, לעיני כל, ומשלמים כמה מאות שקלים בחודש, כל אחד. השורה התחתונה היא שהדירה הזו שווה עכשיו הרבה יותר. בדרך לשם הם שוברים קירות, מרימים קירות אחרים, הורסים חצי בניין ומבצעים דברים שכל ישראלי אחר היה חוטף בעטיים קנסות כבדים וצווי הריסה. אבל להם מותר.

השטח נשלט בידי הכנופיות והקהילות השונות. כל האזור הפך למתחם ענק של סחר ברכוש גנוב, על המדרכה. האריתריאים אחראים לגניבת אופניים, הסודנים לסמארטפונים. תופעת גניבת הסמארטפונים חצתה מזמן את גבולות הדרום והתפשטה לכל עבר. מאות מקרים של סודני על אופניים שמתקרב במהירות לילד, או ילדה, שולף מהם את הסמארטפון, לפעמים בתוספת מכה או שתיים, ונעלם, אירעו בתל אביב ובערים נוספות. אחרי חצי שעה אפשר לקנות את הסמארטפון הזה על המדרכה בנווה שאנן.

קניון המסתננים במדרחוב נווה-שאנן

הרחובות מפחידים. אלכוהול זורם חופשי. במקום שהיה פעם קולנוע "מרכז", יש היום קניון פנימי מאולתר, עמוס כוכי בירה, אלכוהול וסמים. גם כשביקרתי שם עם המשלחת המאובטחת, זה היה מפחיד. הם די גירשו אותנו משם. בואו נלך, אמר אחד המאבטחים, לפני שיתחילו לעוף כאן בקבוקי בירה. אם אתה רב עם אחד מהם, מספר אחד התושבים, תוך חצי דקה צצים עוד 30 חברים שלו, ותוך רבע שעה זו מהומה אמיתית.

הם לא מפחדים מאף אחד. אין עליהם מורא חוק או משטרה או שום דבר. הם פשוט בנו כאן ציוויליזציה משלהם, אין דין ואין דיין, והם עושים מה שהם רוצים. מי שמגיע לכאן, מוגן. עד לא מזמן, הצבא היה פשוט מוריד אותם פה. ברגע שהם פה, אי אפשר לעשות להם כלום. שבריר אחוז מביניהם הם פליטים אמיתיים. כל השאר מסתננים. כשאתה מדבר איתם, הם מודים בפה מלא שבאו כדי לעבוד. לא כדי לברוח. הם מרוויחים כאן כסף שמאפשר להם להחזיק את כל המשפחה באפריקה.

עד שהם לא יבינו שאי אפשר לעבוד כאן, או שאי אפשר להוציא מכאן את הכסף, או שאי אפשר להשתלט על תל אביב, זה לא ייגמר.

שווה לעשות ילדים 

במהלך הסיור מגיעה מישהי מאחד הבניינים. ראיתי אתכם וירדתי, אמרה. בדרך כלל אין לי אומץ לצאת מהבית בשעה כזאת. היא מספרת, שעה ארוכה, על מקרי האלימות הקשים. לא רק על מעשי הרצח והאונס והבריונות (בדרך כלל בשכרות) שכבר קרו. גם על אלה שקרו אבל לא נספרו, ולא דווחו. על הפחד ברחובות. על הזעם. על הבוטות שבה מתייחסים המסתננים למי שהשכונה הזו הייתה שלהם עד לא מזמן.

אחר כך אנחנו מגיעים לחנות במדרחוב. בעל החנות היה פעם יו"ר ועד הסוחרים בנווה שאנן. היום הוא נותר כמעט לבד. היה מישהו בתמרוקייה ממול, אבל גם הוא כבר מתכנן לעזוב.

פעם, מספר בעל החנות, שכר הדירה הממוצע כאן לחנות היה 500 דולר. היה אפשר לחיות. היום זה קפץ לעשרת אלפים שקל. הסודנים מסתובבים פה עם סטיפות של כסף. לאף אחד אין מושג מאיפה. הם נותנים 50 או 100 אלף שקל מראש לבעל הנכס. אני, כדי לפתוח מסעדה, צריך לרוץ שנתיים בעירייה. הם פשוט פותחים אותה. ותסתובב כאן מסביב, תראה מה קורה. הם מחרבנים בחצרות, בחדרי המדרגות, הם מעשנים סמים תחת כל עץ רענן, זה שטח הפקר פה.

הסיפורים של הסוחר קשים. הוא רואה בעיניו חיילים שבאים לכאן לקנות סמים. הוא מנסה לגרש אותם, הם צוחקים עליו. בסביבות 20:00 בערב כל יום מתחיל להיות מפחיד. הם מתחילים לשתות. הם לא יודעים לשתות. הם לא באים מתרבות של שתייה. זה חדש להם. תוך דקות הם הופכים לאלימים. יש כאן מכות כל לילה, הוא מספר. אני בא בבוקר, וצריך שעה לפנות את הדם מהמדרכה, את שברי הבקבוקים, את השתן והצואה.

אנחנו מגיעים לבית הכנסת (ז"ל) שבו הוכה ערב קודם אלעזר שטרן. על הדלת עוד אפשר לראות את המגן דוד הגדול. אבל זה הסימן היחיד לכך שעד לא מזמן עמד כאן בית כנסת שנוסד בשנת 1924. עכשיו יש שם מסיבה. עם בירות ונרגילות ורשת מסועפת של חמארות ופוסטרים של בחורות עירומות ומה לא.

אפילו פוסטר של בר רפאלי מעטר את אחת החמארות הפנימיות, בבית הכנסת. מה שאתם רואים עכשיו, מספרת מישהי מהשכונה, זה עוד כלום ליד מה שקורה כאן בסופי השבוע. בשבת וראשון זה קרנבל ענק. אי אפשר לזרוק סיכה על המדרכות. רעש נוראי, אף אחד מאיתנו לא מרשה לעצמו לצאת מהבית, גם בשעות היום. פשוט סכנת נפשות.

מגן דויד שטויח בתקרת בית הכנסת שהפך לפאב

כמעט בכל פינה ערימות של ארגזי בירה ריקים. הרבה בירה נשפכת בדרום תל אביב בימים אלה. גם הרבה דמעות.

אפשר להמשיך ולהפליג בתיאור המציאות הזו לאורך כל העיתון. נדמה לי שהבנתם את הפרינציפ. אין אפשרות לחיות היום בדרום תל אביב חיים שלווים, הגיוניים. השכונות הכבושות הפכו עוינות לישראלים. הרחובות זועמים ומבריחים את אלה שיכולים. אנחנו נטשנו את האנשים האלה לאנחות. רובם מבוגרים, חלשים, ניצולי שואה, אנשים נטולי יכולת כלכלית שנאחזים בשארית כוחותיהם בשרידי החיים הקודמים שלהם ומקווים שהמדינה תסייע. אבל היא לא מסייעת.

כל יוזמה או רעיון שיכולים לסייע, נתקעים בלחץ עשרות ארגונים ל"זכויות אדם", בתנאי שהוא מאפריקה. כי לתושבי דרום תל אביב אין זכויות אדם כבר מזמן. אין להם ארגונים. התקשורת לא סופרת אותם באמת. הם שקופים.

אחר כך, בלילה, ישבתי עם קבוצה גדולה של תושבים בחדר מאולתר בתחנת המשטרה. הנה תקציר של הדברים. מישהו שגר ברחוב יסוד המעלה 32: "35 שנה אני גר כאן. עכשיו אני בתוך התופת. זו כבר אינה תל אביב. הנכדים שלי לא באים אלי. אף אחד לא בא אלי. רק אלה שגרים בבניין שלי גומרים לדעתי כל לילה סמיטריילר של בירה".

תושב נוסף אומר: "אומרים שאנחנו גזענים. למה? לפני כמה שנים הדרום היה מלא עובדים זרים. מאיפה לא. מסין, מתאילנד, מבולגריה, מטורקיה, מהפיליפינים, מרומניה, כולם היו כאן. שמעתם משהו מאיתנו? הקמנו ועד פעולה? לא עשינו כלום, כי היה בסדר גמור. היה אפשר לחיות. אבל עכשיו אי אפשר. עכשיו זה הפך

המשטרה חסרת אונים  

נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מורים על כ-3,500 לידות של זרים בארבע השנים האחרונות בישראל. הרמתי טלפון לפרופ' גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב. "הנתונים נראים מדויקים", הוא אומר, "אנחנו באיכילוב מתפקדים כבית החולים העיקרי של המסתננים. נכון, סגרו את הגבולות, אבל לא סגרו את הלידות. יש לנו בסביבות 700 לידות בשנה, חוץ מאלפי ביקורים ואשפוזים, חלקם מורכבים מאוד מבחינה רפואית. יש להם אחוז גבוה יחסית של שחפת. גם הלידות מסובכות בדרך כלל הרבה יותר מלידות רגילות".

למה הלידות מסובכות יותר, שאלתי. "כי הן מגיעות בלי שום מעקב, בלי שום טיפול עד הלידה, בלידות של המסתננים שיעור הניתוחים הקיסריים הוא פי שניים מזה של האוכלוסייה הרגילה, גם שיעור הטיפול הנמרץ הנדרש, היו ימים שרבע מהפגייה היה שלהם. זה עולה הון תועפות, בסביבות 50 מיליון שקל בשנה, ואף אחד לא מוכן לשלם את זה".

אז מאיפה אתה משלם את זה, שאלתי אותו. "מהכיס שלנו, מהבית, אני מביא כסף מהבית", אמר פרופ' ברבש.

לא מדובר רק בלידות. כל התשתית השכונתית, המערכות החברתיות, השירותים השונים, הכל מתפרק בדרום תל אביב. השכונות נכבשות זו אחר זו, במקביל לעלייה חדה במקרי האלימות, ירידה מקבילה בתחושת הביטחון ונטישת התושבים המקוריים. מערכות החינוך, הרווחה, הבריאות, התעסוקה, הכל קורס. תושבים שנשארים מזייפים את כתובותיהם רק כדי שהילדים יוכלו ללמוד מחוץ לאזור. ביקור בטיפת חלב הופך לבלתי אפשרי. נושא התעסוקה כאוב במיוחד. ההצפה של השטח באלפי עובדים זולים גורמת לישראלים המקוריים להיפלט מענפים רבים.

נפגעים, כרגיל, החלשים. אלה שמועסקים בשכר מינימום, משת"פים, ערבים ישראלים. את מקומם של אלה תופסים הסודנים/אריתריאים, שעובדים ברבע שכר. מבחינתם, זה הון תועפות. שכר הדירה עולה להם גרושים, כי הם 20 בדירה, הוצאות המחיה שלהם מצומצמות, הם לא משלמים מס והם יכולים לשלוח הביתה כל חודש מה שהמשפחה שלהם באפריקה מרוויחה בשנתיים. אז מה הפלא שהם באים?

יש גם בעיה ביטחונית. אנשי מחלקת ההגירה מספרים שבפשיטות של המשטרה ובביקורים שנעשים באזור נצפים מסתננים כשהם גולשים ללא הפרעה באתרים המשויכים לגורמי ג'יהאד עולמי או אל קאעידה. שני רמטכ"לים לשעבר, שאול מופז ובוגי יעלון, שערכו סיורים במקום, הודו שיכולה להתפתח בעיה ביטחונית.

כשעשרות אלפים חודרים לארץ ללא סינון מאפריקה, ובדרכם עוברים אצל הבדואים בסיני, שכבר מזמן הפכו לגורם טרור רשמי, הכל יכול לקרות. אבל כרגיל אצלנו, עד שזה יקרה, לא נעשה כלום. מופז ויעלון אמרו, והלכו.

לנפץ את המיתוס 

יש בכל זאת ארגון אחד שמנסה לסייע. איתן, המרכז למדיניות הגירה ישראלית, עמותה קטנה ואמיצה שניצבת, כמעט לבדה, מול ים ארגונים לזכויות אדם שנלחמים על זכויות המסתננים. לא, לא מדובר בכמה כהניסטים או פעילי "ישראל שלי", אלא בשלושה חבר'ה צעירים נטולי שייכות פוליטית שבאים למקום הזה בדיוק מהמקום שבו כתבתי את הכתבה הזו. לסייע לאלה שנשכחו מאחור.

חברי העמותה הם יונתן יעקובוביץ', אורלי יוגיר ותמר גולן. הם חיים ונושמים את נושא המסתננים 24 שעות ביממה, מממנים את המאבק מכיסם (אין הרבה תרומות), מכתתים רגליהם בין ועדות הכנסת לסמטאות דרום תל אביב, מבצעים מחקרים בשטח וחדורי להט אמיתי.

הנה סיכום הממצאים שלהם: הכל מתחיל בעובדה שממשלות ישראל מעולם לא אימצו מדיניות הגירה מוסדרת. זה גורם לאבסורד שבמסגרתו ישראל קלטה בשנים 2010-2011 יותר מסתננים מכל מדינה אחרת באירופה, במספרים מוחלטים, שזה לא ייאמן.

את הוואקום המדיניותי הזה מנצלים ארגוני שמאל וזכויות אדם רבים שרוצים לנצל את ההפקרות כדי להפוך את ישראל ממדינת העם היהודי למדינת כל אזרחיה. הדגמה נדירה לכוונה הזאת אפשר למצוא במחקר שנכתב עבור נציבות האו"ם לפליטים, שבו מתוודה בעילום שם פעיל בארגון לא ממשלתי המסייע למסתננים, ואומר שהם לא מציינים שזו מטרתם באופן מפורש, כדי לא לפגוע ב"אסטרטגיית המאבק".

אין כאן עניין של פליטים, אומרים פעילי איתן, יש כאן סיפור של מסתנני עבודה ומעטפת ארגונית שמגוננת עליהם באמצעות מיתוסים מופרכים ושקרים פשוטים.

ערב טיפוסי במועדון מאולתר בפסאז בלב נווה שאנן

הנה כמה מיתוסים: הראשון, שלפיו האומללים האלה חצו ברגל את אפריקה ואת סיני כדי להגיע לארץ המובטחת. ובכן, רוב האריתריאים הגיעו לסודן, שם יש סניף גדול של נציבות האו"ם לפליטים ומשם, אף שלא נשקפה להם סכנה, המשיכו בטיסות לקהיר. גם בקהיר יש סניף גדול של נציבות הפליטים, אבל הם לא ממש מעוניינים בו, הם פוגשים שם מבריחים בדואים שתמורת סכום גדול בדולרים מסיעים אותם (לא ברגל) לגדר, הם חוצים אותה ומשם כבר יש הסעה ישראלית לתל אביב.

מיתוס הפליטים: רובם באו מאריתריאה וסודן. אריתריאה היא מדינה דיקטטורית, עם גיוס צבאי ארוך מאוד, אבל משנת 2000 אין שם מלחמה. אסמרה נחשבת אחת הערים הבטוחות באפריקה. תיירים אריתריאים מהגולה, בעיקר ארצות הברית ואירופה, נוהרים אליה באלפים לחופשות מולדת.

למעט קבוצות מיעוט דתיות, אף אחד לא נרדף שם. על פי כל הפרמטרים, המחקרים והנתונים, האריתריאים אינם פליטים. תחקירים שבוצעו עם מסתננים מאריתריאה מעלים בבירור שהם מודים בכך שבאו לישראל כדי לשפר את מצבם הכלכלי.

סודן: הקונפליקט האלים בדרפור נרגע, ממדי ההרג ירדו באופן משמעותי. למעט אזורים מאוד מסוימים, לא נשקפת סכנה לשלומם של מהגרים מסודן. באירופה משיבים בכפייה מהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו והם אינם פליטים. רוב מוחלט של בקשות המקלט באירופה נדחות, ובכלל מספר הסודנים שמקבלים שם מקלט נמוך מאוד.

למה לא מחזירים אותם? לגבי הסודנים, הבעיה טכנית. אין לנו קשרים דיפלומטיים עם סודן והיא נחשבת למדינת אויב. עם זאת, אפשר להחזיר אותם דרך מדינה שלישית. בעקבות החלת "חוק המסתננים" והאיום שהם לא יוכלו להמשיך לעבוד ויועברו למתקני שהייה, הם החלו לחזור ביוזמתם, כך חזרו מעל אלף סודנים, אבל אז פרץ הקמפיין בעקבות הידיעה ההיא ב"הארץ" והכל נתקע. היועץ המשפטי נבהל, עצר את ה"החזרה השקטה", והגענו לאן שהגענו.

בינתיים, השטח מתפוצץ מעתירות משפטיות שנועדו לטרפד את מהלכיה של המדינה לפתור את הבעיה. נוהל "ההחזרה החמה" של מסתננים מהגדר למצרים הופסק בעקבות עתירות כאלה, אף שבאותו זמן לאיטליה היה הסכם להחזרה כפויה עם לוב, ולספרד עם מרוקו. נוסף לזה, עתירות לבג"ץ ביטלו את נוהל "חדרה גדרה", שנועד למנוע מהמסתננים גישה למרכזי העבודה הגדולים במרכז הארץ ובכל לנטרל את גורם המשיכה המרכזי מאפריקה לישראל.

עתירה נוספת גרמה למדינה להתחייב במפורש שלא תאכוף את החוק האוסר להעסיק מסתננים בלתי חוקיים, עד שייבנה מחנה שהייה שייתן מענה לצורכיהם. גם מול הגדר הוגשה עתירה המחייבת את המדינה להכניס כל מי שמתדפק על גבולה. נוצר מצב שבו המדינה לא יכולה להגן על גבולותיה ועל עצמה. אין כזו מדינה בעולם כולו.

היועץ המשפטי לממשלה מעכב עכשיו העברת המסתננים למחנות השהייה שהוקמו, מאותן סיבות ממש.

תיקון החוק למניעת הסתננות, שעבר בינואר 2012, אפשר למדינה להעביר למתקן שהייה למשך שלוש שנים מי שהסתנן לתחומה שלא כחוק. התיקון הזה נתפס כגורם האמיתי שבלם את גל ההסתננות לישראל. ובכן, עתירה נוספת לבג"ץ תלויה גם נגד התיקון הזה. היא תידון בתחילת יוני. מי יודע, אולי התקווה של מיליוני אפריקאים לעבוד בתל אביב תקום לתחייה בעקבות הפסיקה הזו.

אם יש גדר, בשביל מה צריך את החוק? פשוט מאוד. השכר הממוצע באריתריאה הוא 350 דולר בשנה. מסתנן יכול לחסוך בישראל כל חודש, בניכוי כל הוצאותיו, יותר משכר של שנה. זה מגנט ענק. שום גדר לא תעצור בעדו. אם כל מסתנן יצליח להגיע לתל אביב ולעבוד, הם ימצאו איך להיכנס. דרך הים, דרך ירדן, דרך מנהרות. זה יקרה. גם האריתריאים עצמם מודים שהחוק, ולא הגדר, הוא שהוריד את מספר המסתננים.

הוא ירד מאלפים בחודש לכמה עשרות בחודש עוד לפני השלמת הגדר, אחרי שהתיקון לחוק נכנס לתוקפו.

מדובר רק ב-60 עד 80 אלף איש, זה משנה את הדמוגרפיה של ישראל? יש להם שיעור ילודה גבוה במיוחד. אם מעמדם כאן יוסדר, הם יוכלו להביא את קרובי משפחתם. בעקבות כמה עתירות מנהליות שכבר הוגשו, יש תקדימים לכך. ישראל אינה ארצות הברית או בריטניה. אוכלוסייתה קטנה מלכתחילה. העיר הגדולה והחשובה בישראל, תל אביב, כבר איבדה כמה שכונות והפקירה אוכלוסיות. אין בישראל תשתית שיכולה לעמוד במספרים כאלה.

לכתבה המלאה לחצו כאן.

אלכוהול 24/7 לכל דורש - חמארה לא חוקית
Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

דואל שלך לא יפורסם.

דילוג לתוכן