לחבריי וחברותיי סופרי וסופרות הילדים – לא חתמתי על העצומה שלכם! כי אני מרחמת על ילדי הגן, ופחות על מסתנני אפריקה

לפני מספר חודשים כתבה ילדה בת 13 הגרה בדרום ת"א לשופט גרוניס וסיפרה שאיננה יכולה לצאת מהבית בגלל שכניה מסתנני אפריקה.

את מאבקי אני שומרת לאותה ילדה ואותה אני רואה לנגד עיניי.

אני מצפה מסופרי הילדים שמכתב כזה יזעזע אותם שאת מרצם וחמלתם יפנו לפתור את בעייתה של אותה ילדה קודם שיעלו על בריקדות לשפר את איכות חייהם של אותם האחראים למצוקתה. בעולם אידילי אולי ניתן להיות נחמדים עם כולם.

אך המציאות לצערנו לא מאפשרת להיות נחמד גם עם מהגרי העבודה, גם עם המסתננים גם עם הפליטים וגם עם ילדי שכונות דרום תל אביב.

מודה באשמה: הם קרובים יותר לליבי. הם קרובים יותר אפילו מהצעיר החסון שלא עצר במצרים כי שם אין עבודה.

אומללות עם אחד לא יכולה להצדיק הרס עם אחר.

חבריי הסופרים באצטלה של 'אהבת האדם באשר הוא אדם' מרחמים על החלשים ומתאכזרים לחזקים.

מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט 80,000 זרים המהווים אחוז מאוכלוסייתה, וזוהי רק ההתחלה. גם הם יולדים ילדים וגם ילדיהם יולידו בעזרת השם. מספרם יוכפל וישולש. ומה תגידו אז?

ומה עם הגבול הפרוץ בירדן? גם משם ניתן להגיע ומה עם פליטי סוריה המסכנים ואפילו יותר. הם הרי שכנינו. מה תגידו כשהם יעברו את הגבול ויכנסו לטבריה? ברוכים הבאים!

ומה עם פליטי תש"ח? הבה נקלוט גם אותם ובדרך גם נשכין את השלום המיוחל.

להם לפחות יש כאן בתים הבה נקום ונפנה להם אותם…

והרי פליטי עירך קרובים? הבה נקלוט את כל נדכאי ואומללי העולם כולו: מאסיה, מאפריקה, מדרום אמריקה מאנטארקטיקה. כי עם ישראל הרי עם חנון ורחום הוא עד כדי התאבדות.

מקוממת אותי במיוחד ההשוואה לשואה.

הדמגוגים משווים סיטואציה בה משפחות שלמות, בהם זקנים נשים גברים ילדים ותינוקות עם מזוודה אחת בידיהם – נמלטים משליחה לתאי הגזים, משווים לאותם מסתנני העבודה חסונים?

אותם דמגוגים משווים משפחות יהודיות אומללות שביקשו 'מקלט לילה' ממדינות גדולות עשירות רבות אוכלוסין כדי לשהות בהן עד עבור זעם – לאותם בחורים צעירים שבורחים מגיוס ארוך?

נו באמת?

אתם משווים את הסבא שלי, שרק ביקש לשבת במדינה הקרובה למדינתו ללא בקשת עבודה, ללא פשיעה, ללא הצקה לאדם ובטח לא לילד – לפולשים הצעירים שהפרו חוק מדינה כדי לעבוד ולשלוח כסף למשפחתם.

אותם אתם משווים לפליטי השואה?

מדינת ישראל, על שלל בעיותיה, החברתיות הביטחונית והכלכליות לא מסוגלת לפתור את בעיות העולם כולו.

אומרים לי חבריי מדושני העונג מצפון תל אביב:

"אבל יש גדר? הבעייה נעצרה נקלוט את אלה שכבר נמצאים כאן."

על כל גדר של עשרה מטרים ימצא סולם בן 11 מטרים שלא לדבר על מנהרה מתחת או פרצה בגדר.

מדינת ישראל היא ייחודית. אין עוד דוגמא בהיסטוריה למדינה הקמה מתוך  כוונה מוצהרת למתן מקלט  ובית בטוח לעם שעבר שואה. לא הייתי ממהרת להרוס אותה גם לא בשם פתרון מצוקת עם אחר.

חבריי בצאתם להפגין בכיכר או לחתום על עצומות – מתעלמים מאותם אומללים מוכי גורל הגרים בדרום העיר הנאלצים להסתגר בבתיהם הדלים למען לא ייפגעו מהתעללות שכניהם החדשים.

ובסוד אגיד למסתנני העבודה שברחו מהמלחמה בארצם – גם כאן יש מלחמה. גם כאן נופלים טילים. גם כאן אתם עלולים למצוא את מותכם, האם גם מכאן תברחו כשלא יהיה כאן כל כך בטוח?

אני מחזקת את מהלכי הממשלה במלחמתה כנגד הישארות מהגרי העבודה בארץ.

אהוד: גם אליי פנו שאחתום על אותה עצומה מתחסדת של הסופרים, ודחיתי ללא היסוס את הפנייה. כמעט במקביל גם ראיתי את המסכנים השחורים הצעירים הבריאים האלה מפגינים בכיכר רבין תוך שידוע לכולנו שהם מטילים חיתיתם על שכונות דרום תל-אביב. אני חוששת שאירגונים אנטי-ישראליים תומכים בהם ובהפגנותיהם כדי להשחיר את שמנו!

מכתבה של הסופרת מורג פורסם לראשונה בעיתון האינטרנט של הסופר אהוד בן עזר.