רגע לפני חגיגות יום העצמאות-ה66!!! אומר תושב דרום תל אביב "בשורה התחתונה יצאנו יפי נפש אבל טמבלים אני לא עליתי לאפריקה, אני עליתי לפני 40 שנה לישראל".. ( פוסטר של בר רפאלי מעטר את אחת החמארות בבית הכנסת הגרוזיני הכבוש) על הדלת עוד אפשר לראות את המגן דוד הגדול…

בדרום תל אביב חיים היום עשרות אלפי מסתננים, כ–80 אלף, אלו כבשו נתח מתל אביב והקימו שם את הרפובליקה האפריקאית הראשונה בציון. ולצדם, מסוגרים בבתיהם, אלפי פליטים ישראלים , השטח סביבם הופך להפקר שנראה לקוח מעולמות אחרים לגמרי. הם נותרו שם, כי הם ישראלים, החלשים ביותר. הם לא יכולים לברוח, כי אין להם כוח לברוח, ואין להם לאן לברוח.

בשכונות שבהן נולדו הישראלים הפכו לשטח כבוש לכל דבר. שטח הפקר נטול ריבונות ותושבים שמתראיינים או נחשפים, חוטפים אחר כך את נחת זרועם של המסתננים-כי החזק כמובן שולט.

המציאות שאנחנו ויתרנו על דרום תל אביב, אבל שכחנו להודיע את זה לתושביה. האומללים שנותרו שם, חלכאים ונדכאים, לא מסוגלים למחות, לא מעניינים איש. כל יוזמה או רעיון שיכולים לסייע, נתקעים בלחץ עשרות ארגונים ל"זכויות אדם", רק לתושבי דרום תל אביב אין זכויות אדם כבר מזמן.

בבניין ברחוב לוינסקי, מתגוררות כמה נשים מבוגרות בתוך מאות מסתננים. הן כמעט לא יוצאות מהבית. לא פותחות דלת. כדי לרדת למכולת צריך ליווי משטרתי. שלוש דירות בלבד נותרו בבניין הזה. כל השאר הפכו למבוך של דירות המאכלסות מסתנני עבודה, משהו כמו 20-30 בדירה. בחדר המדרגות, המצחין מצואה ושתן, במסתננת זרה מסניפה קוקאין, או הרואין.

תושבים נצורים בבתיהם התינו את צרותיהם, כי בבית הכנסת הגיאורגי המפואר ברחוב ראש פינה פינת נווה שאנן. עד לפני כמה שבועות עוד התפללו פה. עכשיו כבר לא. המקום הפך לחמארה ענקית של מסתנני עבודה.סיפרו שערכו בבית הכנסת את ברית המילה לילדיהם, את כל השמחות המשפחתיות, ועכשיו הוא מסבאה לילית עם נרגילות.

צעיר בגופייה, כורע ברך באמצע הכביש ומצטלב. המסתנן לא מיהר. הוא לקח את הזמן שלו. הוא התנהג כמו בעל הבית. בצדק. במקביל, על המדרכה שממול, עמד אחד מחבריו של המצטלב, הוא הפשיל את הגופייה שלו והצביע על תליון בצורת צלב שעיטר את חזהו.

האיום מוחשי. הוא לא מופיע בנתוני הפשיעה הרשמיים, כי המשטרה חסרת אונים, לא מסוגלת לפתוח תיקים פליליים ומשחררת את רוב העצורים, או מאבדת אותם במרחבי הכאוס האורבני שמשתרע במה שהייתה פעם דרום תל אביב. במציאות, מודים גורמים משטרתיים בכירים, אחוזי הפשע גבוהים במאות אחוזים מהמדווח.

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" שחלה עלייה תלולה בפתיחת תיקים למסתנני עבודה, לאחר תקופה ארוכה של הזנחה. גם העלייה הזאת, רחוקה מלשקף את מה שקורה באמת.

זוג ניצולי שואה קשישים מתגוררים לבדם בדירה ברחוב נווה שאנן. דירה 5, קומה שלישית. הם לבד. מוקפים. לא יוצאים מהבית. לא עונים לדפיקות בדלת. לאחרונה הפסיקו לענות גם לרשויות, לפקחי משרד הפנים, אפילו למשטרה. איבדו אמון. סביבם, סדום ועמורה. חמארה ענקית של סודנים מתפשטת מחדר המדרגות אל החצר, המרתף ואיפה לא.

למטה, שולחן מאולתר של הימורים לוהטים. המדרחוב כולו הפך לשוק פשפשים מאולתר של רכוש גנוב. בקבוקי בירה מתגלגלים לכל עבר. בפעם האחרונה שבני הזוג האלה דיברו עם התקשורת, הם הוכו על ידי מסתננים.

היועץ משפטי לממשלה, וינשטיין, מעכב עכשיו את תהליך העברתם של המסתננים מדרום תל אביב למתקנים שהמדינה השקיעה מאות מיליוני שקלים בהקמתם, בדרום הנגב. הוא מעכב בעקבות ידיעה שפורסמה ב"הארץ", שלפיה העברתם של המסתננים הללו אינה נעשית "מרצון". בשורה התחתונה שוב יצאנו טמבלים. עשרות מיליונים, יש הטוענים מאות מיליוני שקלים, הושקעו במתקנים שבהם אמורים המסתננים לגור, ולקבל את כל שירותי הבריאות, החינוך והמחיה הנחוצים להם, אבל יפי הנפש המקומיים מטרפדים את זה. נו, טוב. הם לא גרים שם, בדרום תל אביב.