אדוני ראש הממשלה, אנחנו לא מסוגלים להכיל יותר את המסתננים.

צא לרחובות וראה את חלום הבלהות. אתה לא תאמין למראה עיניך !

כך כותב העיתונאי גיא מרוז (יקיר השמאל) במכתב גלוי לראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו.

אדוני ראש הממשלה, המכתב הגלוי הזה נכתב אליך כי רק אתה יכול. אתה שהצלחת להתל בכל יריביך הפוליטיים, אתה שהבאת עולם שלם להתאגד נגד איראן, אתה שלמרות המחאה נותרת האיש הכי פופולרי בארץ, אתה היחיד שיכול להחזיר לעם שלך את האמון בעצמו.

בידיך, קינג ביבי, המפתח להשבת המדינה הזאת לעם. אנחנו בקו פרשת המים, ואני לא מתכוון לאולפנה.

אדוני, אתה מכיר את המספרים. בעוד שורות אלה נכתבות חצו את הגבול עוד כמה מאות מסתננים טריים. בשעות הקרובות הם יעשו צ' ק-אין במתקן סהרונים, יקבלו בגדים ונעליים ויעלו אחר כבוד להסעה למרכז.

עניין של שעות ספורות, והם חלק מהנוף של שכונות דרום תל אביב. בערב יעמדו בתור בהמתנה למרק, בבוקר ימתינו בתור דומה לארוחת הבוקר, בין לבין יחפשו את עצמם ואת פרנסתם בעוד התושבים מסביבם מוצאים רק פחד ושנאה.

אדוני, עד שתהיה גדר הגיע הזמן לחומת מדיניות בצורה. נכון, התבשרנו השבוע שנתת הוראה לגרש עשרות אלפים, זאת יופי של כותרת, אבל איך? מתי? את מי?

אדוני ראש הממשלה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המציאות הזו, אנחנו לא מצליחים להכיל אותה ואותם, ואתה יודע מה, אנחנו גם לא צריכים.

כותב שורות אלה ורעייתו היו מהפעילים הצעקניים ביותר נגד גירוש ילדי העובדים הזרים. דווקא משום כך אני מרשה לעצמי לצעוק היום בקול גדול: "לא עוד".

לא עוד שטיפת רחובותיהם וחייהם של אזרחיך החלשים ביותר במי שבשורה התחתונה, ובלי שזו תהיה אשמתם, מביאים להזניית שוק התעסוקה; לא עוד פחד שמוציא את המפלצת החשוכה ביותר גם ממיטב בנינו.

כדי להבין מה קורה כאן חייבים פשוט לראות, מקרוב, את המעיים המדממים של החברה הזאת. לא, זה לא סרטן, זה פצע פתוח שמאיים לקבור את כולם משני הצדדים, ורק בידיך לעצור את הדימום. אנא ממך, לבש ג'ינס, חולצת טריקו, כובע קסקט ומשקפיים וצא לרחובות תל אביב.

פשוט תעבור שם, אתה לא תאמין למראה עיניך. זה עולם אחר, זאת מדינה אחרת, מציאות שמנצחת כל חלום בלהות. תעבור שם, ודמעות יציפו את עיניך כפי שקורה לכל מי שאוהב את המדינה שבה הוא חי. ואגב, הם מגיעים לכאן כי הם יכולים. נקודה. הם כאן כי סיפרו להם שזאת מדינת כל פראייריה, ועכשיו גם הם קורבן.

כן, יש ביניהם גם פליטים, אבל הם המיעוט הלא קובע. כנראה, כי אי אפשר לדעת – אתם, אדוני, החלטתם להפסיק לבדוק מיהו פליט ולשחרר את הברז, לתת למים לזרום. וכשזה קורה – ישראל מתביישת.

להיות תושב בשכונות דרום תל אביב היום פירושו לא לחיות באמת. חיי הקהילה, שהיו הגאווה הגדולה של השכונות, איננו. פשוט לא יוצאים מהבית. וכשכן יוצאים, פוגשים את הקיצוניים מלבי השנאה שאת רובם גם אתה ודאי היית בוחר להוציא מחוץ לחוק.

השבוע סיפרה לי חברה ש"הם הגיעו גם אלינו, להוד השרון". בחשש לא מבוטל היא אמרה את המשפט הזה כי מדובר באחת הנשים הנאורות שהכרתי. אבל הם הגיעו גם אליה, ופתאום, כשלאיום יש צבע שונה וכל כך קל לסמן אותו, אתה הופך ברגע לכל מה שחינכת את ילדיך לא להיות.

אדוני, אנחנו לא יכולים יותר. המשימה הזאת כבדה על העם שלך שמתחנן למזור. פעל עכשיו, זאת יכולה להיות שעתך הגדולה.