שנת 2008, ערב התפטרותו של אהוד אולמרט, נשלח מאיר דגן ראש המוסד לסבב שיחות במדינות אפריקה. המשימה שלו היתה מציאת מדינה לקליטת הפליטים.
הגדר בגבול מצרים היתה בגדר החלטה שלא מומשה והעומס על הגבולות ניכר כבר לעין.

דגן עבר בין כמה מדינות אפריקאיות הציע כסף תמורת מסתננים. נוסחת ייקחו ויקבלו.

משרד החוץ היה מחוץ לתמונה, עסקאות כאלה עושים בדיפלומטיה של מתחת השולחן. לכל מדינה בעולם יש מחיר, באפריקה המחיר הוא נמוך יותר. כשדגן חזר, אולמרט התפטר. את הפטנט הוא יכול לרשום על עצמו, אבל מפטנטים בלי תוצר לא רואים תמורה גם בפוליטיקה.

נתניהו יכול לזקוף לזכותו הישג משמעותי בקדנציה הקודמת בניית הגדר. אחרי קדנציה כראש ממשלה, זרם המסתננים מאפריקה נעצר. בחודש שעבר הגיעו לארץ דרך הגבול הדרומי שני מסתננים בלבד, לפני שנה קלטה המדינה אלפיים בחודש מקביל.

לפני כמה שבועות סיירתי פעם נוספת בדרום תל אביב – ההצלחה של נתניהו בבניית הגדר לא מורגשת שם.

בגינת לוינסקי לא מתרשמים מהמשאבים העצומים שהושקעו בבנייה, למרות הגרעון שהסתתר. על פי המספרים הרשמיים 55000 מסתננים מאריתריאה וסודן, נמצאים בישראל, חלק ניכר מהם בתל אביב. אלה שלא נרשמו ברחו מהסטטיסטיקה. רובם באו לחפש עבודה וכסף, הדרישה למקלט מדיני צמחה אחר כך.

תושבי דרום תל אביב סובלים, המדינה יצרה להם מחנה פליטים מתחת לבית כשהביאה לשם אוטובוסים מלאים מהגבול. המדינה היא זו שאחראית מבחינתם לספק להם ביטחון אישי, לדאוג שלא יפחדו להסתובב בלילה. עוני גורם לפשיעה, הרגשת מרמור לשנאה. למדינת ישראל אין יותר מדי כלים בארגז- עשרות אלפי מסתננים הם מעבר לסל היכולת של הרשות המקומית, המשטרה ובעיקר התושבים שגרים שם.

אחד הפתרונות היה תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות. החוק שנכתב בשנות החמישים זכה להחייאה מחודשת. תיקון שתכליתו העברת המסתננים למתקן פתוח בדרום לתקופה של שלוש שנים כדי לעודד אותם לחזור לאפריקה. ההיגיון אומר שרחוק מתל אביב, ישראל פחות מושכת. חלק מהמסתננים יתייאשו ויחזרו, אחרים ימתינו ואולי יקלטו כעובדים זרים בעלי אשרה.

התיקון לחוק לא מושלם, אבל הוא עומד בסטנדרטים של מדינה דמוקרטית.

למרות זאת הוגשו עתירות על ידי ארגוני זכויות אדם. הדיון שנערך ביום ראשון בבג"ץ על החוק לימד בעיקר על הקושי של העותרים להתמודד עם המציאות. באופן פרדוקסלי הרצון לתיקון עולם הפך להתנגדות לרצון המדינה לתקן את החוק. כשנחשף שלישראל יש תוכנית להעביר את המסתננים למדינה שלישית התנגדו גם לזה. התנגדות על אוטומט.

באופן אישי אני מעריך את המאמץ לדאוג לאדם באשר הוא אדם. הטרמינולוגיה הזאת קרובה לליבי יותר מההתבטאויות האומללות של מירי רגב על המסתננים. הקושי שלי הוא עם הנתק בהבנת הרצוי והמצוי.

העולם שלנו לא מתוקן- זאת האמת. אי אפשר לתקן אותו. אפריקה היא יבשת מדממת וקשה, העבדות הסתיימה אבל עדיין סופרים ראשים, כך מבריחי המסתננים וכך מדינת ישראל שמתמודדת איתם. כל פתרון היום הוא טוב. רצוי שכולם יחיו כמו באגדות, המצוי הוא למצוא פתרונות מעשיים ולדאוג לזכויות אדם גם של תושבי המדינה מדרום תל אביב.

המאמר לקוח מדף הפייסבוק של יועז הנדל.

ד"ר יועז הנדל (נולד ב-22 במאי 1975) הוא פובליציסט, עיתונאי ישראלי, בעל טור קבוע במספר עיתונים, שדר ופרשן ברדיו, וחוקר במרכז בגין סאדאת שבאוניברסיטת בר-אילן. באוגוסט 2011 החל לכהן כראש מערך ההסברה הלאומי של ישראל, וכעבור שמונה חודשים התפטר מתפקידו ומונה לראש המכון לאסטרטגיה ציונית.