לפני שנה וחצי כתבה בחורה צעירה בשם אלי בצלאל, תושבת קריית שלום שגדלה בכפר שלם מכתב אישי לראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי.

לדבריה, בעלה מסר אותו לידי מזכירתו הפרטית של ראש העיר באופן אישי, נאמר לה שיחזרו אליה בתשובה בכתב עד 45 ימים, אולם לטענתה מכתבה לא נענה.

במסגרת מחקר לימודי שהיא עורכת על בעיית המסתננים בשכונות דרום העיר ושאותו נפרסם בחודש הבא, שלחה אלי את מכתבה למייל המערכת של האתר הקהילתי.

האתר הקהילתי החליט לפרסם את מכתבה במלואו ולבקש בהזדמנות זאת את התייחסותו של ראש העיר מר חולדאי.

להלן המכתב המלא:

ינואר 2012

לכבוד:

ראש העיר תל אביב- יפו, מר רון חולדאי

שלום רב,

שמי אלי בצלאל, בת 24 מתל אביב. תמיד כששואלים אותי מאיפה אני, אני משיבה שאני מתל אביב. אבל אז תמיד מגיעה השאלה החוזרת ונשנית והמתבקשת – "מאיפה בתל אביב?"

אני מניחה שאתה מודע לסיבה שמגיעה השאלה הזו, והסיבה היא, לצערי, אינה נובעת מהעובדה  כי תל אביב היא עיר גדולה וגדושה בחלקים, באזורים וברחובות. הסיבה היא, כי העיר שלנו מקוטבת ומרוחקת, להרגשתי האישית, יותר מכל עיר אחרת, ויותר מכל תקופה אחרת שאני זוכרת, ב 24 שנים האחרונות. לא אוכל להעיד יותר מכך, אך הספקתי להכיר כמה וכמה תושבים מאוכזבים שיגידו שהמצב מחמיר ככל שעוברים העשורים.

אני כותבת לך, ולא בדיוק יודעת איך להגיד ומה לומר. אני רק יודעת, שיש לי המון לומר, ויש לי הרבה תחושות, תהיות, סימני שאלה ורגשות עזים שפשוט הביאו אותי לשבת ולכתוב לך. אולי כי אתה הכתובת היחידה, למרות שאתה ראש העיר, ואתה מ"מעמד אחר" של האוכלוסייה. יהיו אנשים שוודאי יתמהו על פנייתי, חלק יאמרו שזה פתטי, חלק יהנהנו כמאמינים לי שאני מאמינה בהשפעה שתהיה למכתב הזה, וחלק יעיפו לעברי מבטי רחמים, ספקות ואפילו מעט עצבים, על כך שאני בחורה צעירה, שכנראה לא עברה הרבה בחיים, וממוקמת אי שם בחלומות באספמיה, בעודה יושבת וכותבת למישהו היושב בגג הבניין המוניציפאלי. יהיו שישאלו, למה בכלל? למה הטרחה, התקווה, האמונה והשקעת הזמן? "הרי כלום לא יעזור".

אני טוענת שלא כך הם פני הדברים. אני סטודנטית בבר אילן, לומדת לימודי סביבה וגיאוגרפיה. שם מלמדים אותנו הרבה על איכות הסביבה, על התחממות גלובלית, ועל כך שאת אף אחד זה לא באמת מעניין, במילים עדינות. אני באה ממקום אמונתי ותודעתי שניתן ואפשר וצריך לנסות, להילחם ולדבר עם מי שניתן, ולעשות הכל, כדי להגיע אל המצב האידיאלי שגם אתה מאמין בו.

ולכן אני פונה אליך, ומשקיעה מעצמי זמן ומחשבה ואמונה ואנרגיות עצומות כדי להגיע אל ליבך ואל מחשבותיך. כי אני מאמינה שכולנו בני אדם בסוף, אני אזרחית בתל אביב ואתה ראש העיר שלי, האין זה טבעי שאפנה אליך?

גדלתי בתל אביב מגיל תשע. בדרום תל אביב, יש לומר ולציין זאת בגלוי, כי הרי כולם יודעים ומכירים את ההבדל התהומי בין צפון העיר ובין דרומה. מעולם לא נתתי לתחושות שליוו את תושבי השכונה שגרתי בה, ובכלל לתפיסה ה"דרומית" ולתחושת הקיפוח להשפיע עליי. עוד בימי סיום בי"ס יסודי, כאשר גמלה בליבי ההחלטה לא ללמוד ליד הבית, ללמוד בבי"ס טוב יותר, שממוקם במרכז העיר ולא בדרומה- נלחמתי רבות כדי להשיג זאת. נתקלתי בשני סירובים ממערכת החינוך בתואנה שהמרחק גדול מדי. לא ויתרתי ובסופו של דבר למדתי באותו בי"ס.  גם בבית הספר עצמו הרגשתי את ההבדל, את ההתייחסות ואת הקיטוב.

עם השנים, גדלנו כולנו, התבגרנו והתפתחנו, והדור הצעיר הבין שאין מקום לקיטוב! אין מקום לחציצה, לכותרות ולחילוקים, ושזה לא משנה איפה כל אחד גר. הרי כולנו תל אביבים!

וכך, המשכתי לי בחיי, חיה בצל העוני בבית הוריי ובשכונה בה אני גרה, ובשכונות שמסביב לה, ולעיתים נכשלתי אל מול הקונפורמיזם של הדור המבוגר ממני, וקיבלתי ש"ככה זה".

לפני כשנתיים התחלתי להתנייד באופניים. אופניים הם הרכב שלי, ואיתם אני מגיעה לכל מקום, בכל שעה. כמובן שמעולם לא נסעתי בלילה בשעות מאוחרות מאד, אמנם בשעות הערב החשוכות יוצא לי לנסוע, והרבה. וכאן הוארתי. בנסיעות הרבות שלי עם האופניים, יצא לי לחיות ולחוות את העיר על כל חלקיה, עשרות פעמים. תמיד כשאני מגיעה לאזור בו אני מתגוררת, אני עוברת דרך שכונות כמו שכונת התקווה, רחוב דרך לוד, אלנבי, העלייה, לוינסקי ואזור התחנה המרכזית החדשה והישנה. מוכר לך?

שנים על גבי שנים שהאזורים האלו נשארים בעינם, ללא כל התייחסות מאף רשות, בטח שלא מוניציפאלית או מנהלית רשמית אחרת- למרות ההידרדרות הממושכת והמדאיגה של כל האזורים הללו מכל הבחינות- חברתיות, סוציו אקונומיות ודמוגרפיות, תשתיות ופיתוח.

אני חלילה, לרגע, איני מבטלת בהינף היד את כל ההשקעה שהושקעה במקומות קרובים- רחוב משה דיין, דרך הטייסים, שכונת קריית שלום – שזכו לשבילי אופניים, ספסלים חדשים, מדשאות והרחבת מדרכות – וזה נפלא. אבל, יש תחושה שעם האזורים האחרים שום תהליך אינו מתפתח, אפילו לא מתחיל.

ואני שואלת: מדוע? אני נוסעת באזורים הללו כל יום, הלוך וחזור אל ביתי, ואני רואה את ההבדל העצום בין השכונות הללו אל שאר השכונות בעיר, והמצב הזה מביא אותי לכתוב לך!

ברוב המקומות- המדרכה צרה, רעועה ומסוכנת לעוברים- זאת בהנחה שאכן יש מדרכה! הדירות מציפות את המדרכות, הביוב צף בתדירות גבוהה, הבתים מגודרים בלא פחות מאשר פחונים וקרשי עץ. והנסיעה בחורף? אין לדבר בכלל על כמה שהיא קשה עקב כל ההצפות! העוני זועק מכל עבר. ואנחנו חיים בתל אביב, אדוני ראש העיר! מדוע המצב צריך להיות כך? אני מודעת לכך שבכל עיר קיימים אזורי עוני, ואני בהחלט מודעת שאתה כנראה מנסה "להזיז דברים" ולשנות- אך הייתי רוצה לקבל תשובות, לראות שיש התייחסות.

מדי יום ביומו, אני נאלצת לרדת אל הכביש מהמדרכה עם האופניים, כמה פעמים,  גם מכיוון שאין שביל אופניים מסודר, אך הרבה יותר משמעותי מזה- אין מדרכה!!! כל כך הרבה פעמים אני חוששת לצאת אל הרחוב כשמחשיך, כי מפחיד. מפחיד לנסוע באזורים הללו אפילו בשעה 18:00 בערב, כי העוני גורם לאנשים להפוך לחסרי בית, לצרוך סמים וההליכה ברחוב נהיתה פשוט מסוכנת. זוהי תל אביב שנת 2012 – האם המצב נראה לך סביר? מדוע?

כל כך הרבה סימני שאלה וכן, גם תסכול בתוך כל זה. אלו הן שכונות שבתור ילדה היו הבית שלי, המקום הנפלא והבטוח שאני יכולה להתהלך בו מתי ואיך שארצה. כיום- זוהי עדיין הדרך שלי אל האוניברסיטה, אל מקום העבודה ואל הבית בחזרה- וזה הופך להיות סיוט יומיומי מתמשך.

אדוני ראש העיר, הייתי רוצה שתבלה יום אחד במקומות הללו, שהם ברשותך ובאחריותך. אני מודעת לכך שהבעיות שאני מעלה בפניך אינן בנות תיקון או שיפור ביום בהיר אחד, ואני גם מודעת לעובדה ששינוי אפקטיבי הוא תהליך איטי ושישנם גורמים ותהליכים חברתיים, דמוגרפים וכלכליים, שהתרחשו בעבר ומתרחשים בהווה שאינם תלויים רק בך, ושהמדינה בין השאר אחראית להם (כמו הגירה מסיבית של מסתננים שמתנקזים באופן לא מפתיע לשכונות הדרום). אבל המצב היה כך שנים- ובשנים האחרונות הוא רק הולך והופך גרוע יותר. זה הזמן, להעיף מעט מבטים גם אל עבר המקומות הללו, ולהתחיל לעשות שינוי אמיתי ומעל הכל- לדבר עם התושבים, שמזמן איבדו אמון ברשויות ומרגישים עזובים. זה הזמן להזכיר להם שאתה כאן ושלא שכחת מהם. תעשה צעד אחד לשיפור ואני בטוחה שכבר הכל יראה אחרת. בסופו של דבר, הרבה מהאוכלוסייה שמתגוררת באזורים הללו, היא אוכלוסייה שנמצאת שם כבר שנים, אשר אין לה את היכולת לקום ולעזוב. מי שהייתה לו היכולת- קם ועזב כבר ממזמן, ומי שנשאר- הם האוכלוסיות החלשות הנדחקות לפינה- ללא סיבה מוצדקת.

את המקומות הללו אפשר להפוך למרכז נוסף בעיר, ניתן להפוך אותם למקום שכן ירצו להתגורר ולחיות בו וכך צריך להיות! בינתיים, המצב רחוק מלהיות כך, וזה תלוי הרבה במקבלי החלטות, שהם במקרה זה, אתה.

אנא ממך, קבל לתשומת ליבך את המכתב, והתחל, בבקשה את השינוי.

אשמח לתגובה הולמת ומכובדת, כל תשובה שהיא תתקבל בברכה, בהבנה, בשמחה, ובתקווה.

בכבוד רב,

אלי בצלאל.

תגובת עיריית תל-אביב-יפו:

בניגוד לנטען, גברת בצלאל קיבלה תגובה למכתב ב – 26 במרץ 2012, במסגרת הזמן שהובטח לה. (מצ"ב)

העירייה השקיעה למעלה ממיליארד שקלים בדרום העיר בשיפור תשתיות, תגבור האכיפה והניקיון, פיתוח שטחים ירוקים והקמת מבני ציבור. כמו כן, לאחרונה החלה העירייה לפעול להקמת מערך סיירות ביטחון ורישות האיזור במצלמות אבטחה, לטובת שמירת הסדר הציבורי וביטחונם האישי של התושבים.

העיירה מזמינה את גברת בצלאל ליזום ולהשפיע על פרויקטים לשיפור וקידום תשתיות, דרך מנהלת הרובע והועד השכונתי.

באשר לטענות נגד העובדים הזרים, העירייה מודעת לקשיים עמם מתמודדים תושבי הדרום ופועלת בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת לסייע להם. עם זאת אין בסמכות העירייה לפנות ולהעתיק את מקום מגוריהם.

בעקבות תגובת העירייה, אלי פנתה אלינו שוב וטענה כי היא מתעקשת שמעולם לא זכתה לתגובה מהעירייה למכתבה.

לדבריה: "תגובת העירייה הינה מעליבה ופוגעת. לא מספיק שלא ענו לי למכתב אלא שעכשיו הם גם ממציאים מכתב שכביכול נשלח אלי…"

אלי מבחינתה ביקשה שנרשום כי היא מתעקשת שלא זכתה למכתב תגובה, אולם היא לא מתכוונת להיכנס להתנגחויות בעניין מול העירייה. ורק הדגישה כי מבחינתה מצב שכזה אינו מכבד את העירייה.

אגב, תאריך שליחת המכתב המקורי כפי שכתבה לנו אלי היה בינואר 2012 והתאריך בו טוענת העירייה שהמכתב התקבל וזכה לתגובה הוא חודש מרץ 2012…