שירת התקווה / מאת: אלונה רודנב

שירת התקווה / מאת: אלונה רודנב

החום של אוגוסט שרף את הריאות והפריע לנשום – עובדה שבזמני קורונה מקבלת מימד אחר, מלחיץ יותר. המזגן על פול ווליום אבל גם הוא, מסכן, לא הצליח להשתלט על המיקרוגל שהאוטו שלנו נהיה. הילדים מאחור נרדמו ושניהם הבריקו מהזיעה שכיסתה את פניהם. 

״איך סחבת אותם באמצע החום ביום שישי לשם?״ יכלתי לשמוע בראשי את הביקורות שיגיעו.

זר לא יבין זאת. רק מי שהיה פעם תושב השכונה ידע ששישי בצהריים זה הזמן המופלא ביותר לבקר שם.

 

ב1990 עלו הוריי הצעירים ומלאי החלומות מרוסיה לישראל והשתכנו בדרום מזרח תל אביב, ברחוב דרך לוד בסמוך לשכונת התקווה. חמש עשרה שנה מאוחר יותר, היגרתי אני, מלאת חלומות, לגרמניה הקרה ועשור לאחר מכן, זאת אומרת עכשיו, הוגרו בן זוגי וילדיי, בגללי, חזרה לדרום תל אביב.

החלטתי לחזור לשכונת ילדותי עם משפחתי, ולעשות סיבוב דאווינים של תיירת בכדי לצפות ולדווח איך כל הבלאגן הזה נראה ומרגיש מהצד.

 

בילדותי גרתי ב״שכונת התקווה על עמודים״- כך נקראו הבלוקים הסמוכים לה.

בית גיל הזהב היה תמיד המקום שסימן לי שאנחנו קרובים הביתה, כמו גבול בלתי נראה שמפריד בין העיר התוססת לבינינו – הצד שעיריית תל אביב לא רצתה עד קום המדינה להשתייך אליו וגם היום למרות השייכות הפורמאלית, לעיתים נראה שמתכחשת לו. 

 

רבות נאמר ונכתב על שכונת התקווה שנוסדה על ידי אנשים שתקוותם הייתה גדולה מכל דבר אחר, אחרת לא היו משקיעים לא אגורה ולא חצי אגורה בשכונה שאיש מעולם לא ייחס לה סגולות גדולות או יתרון כלכלי מבטיח. למרות מחיר האדמה הזול היה קשה לשותפים ליכטר, מליכי ושץ למכור את אדמות הפרדסים שקנו מערביי סלמה בשנת 1935. לבסוף, אחד שתקוותו הייתה גדולה מכישוריו העסקיים, ושמו נדב זכריה היה הראשון לרכוש לו מגרש ובנה לו שם דירת שני חדרים. 

השכונה שאיש לא רצה, גידלה לעצמה אופי אוטונומי מופלא וגאוותנות אצילית שעל אף פניה העייפים ניכרה היטב. 

כמו כבר הפסיקה ממזמן להיעלב והתרגלה להיות הסוס הזה שאף אחד לא מהמר עליו – המשיכה להיבנות והפכה לבית אמיתי להרבה משפחות ויחידים.

נכון, לעיתים היא מכוערת ועל כך אפרט בהמשך, לעיתים היא מפחידה אפילו את מי שמכיר אותה טוב כמו את כף ידו, אך יותר מהכל היא מתהדרת באותנטיות ייחודית.

 

האטתי את קצב הנסיעה בכדי להביט טוב מסביבי. ראיתי אנשים ממהרים לסגור את ההכנות לשישי, יהודים ברובם, עושים את דרכם בנחישות ומטרה ברורה מולם. היה נדמה שהחוק בשכונה הוא לא לעצור! ויהי מה- המשך ללכת. התנועה הייתה משובשת, מאחורי החלו לצפור אז פניתי ימינה לאחת הסמטאות. שם, עולם אחר נגלה לפני, סמטאות שקטות, מתרוקנות ומתמלאות בילדים קטנים מתרוצצים, משחקים תופסת או רוכבים על אופניים, באמהות עם שקיות מלאות כל טוב או בגברים שפוסעים לבדם או בזוגות ומבליטים חזה כמו תרנגולי הודו נפוחים. בסמטאות יש קצב אחר, שם העולם עצר מלכת. אנשים חיים בשכנות, מבלים זמן בצוותא ולא מתביישים להודות שכדי להפיג את הבדידות הם מעדיפים לשבת יחד. השכנים מכירים זה את זה וזרים מדברים אחד עם השני מתוך שעמום- מראות שכאלה כבר קשה למצוא.

ב1994 בעודי בת חמש, ברחתי לבייביסיטר שלי כשהיינו בדריכנו לבית דני לשיעור כינור. שיחקנו במחבואים ונאבדנו זו לזו באחת הסמטאות. ישבתי בכניסה לבית קרקע קטן עד שאב הבית החליט שדי לו:

“ילדה, פה זה לא ספסל, לכי הביתה” נזף מהחלון הקטן מעליי.

מאחר ולא עניתי יצא כעוס והסתכל לי לתוך העיניים בעיניו השחורות.

״מה יש לך את?״.

לא הבנתי מה הוא אומר.

אחרי שהגיעה הניידת הוא הביא לי בארבי בלי רגל וליטף לי את הראש.

“אל תסתובבי ככה לבד בשכונה, כפרה”.

 

חזרה ל2020, נסעתי במכונית בין הבתים הנמוכים, בכבישים הצרים ועוררתי עניין רב. לאחר כמה סיבובים מבולבלים נפלטנו שוב החוצה אל הרחוב הראשי, התחלתי להתעצבן, נהיה לי חם והרגשתי את הגב הרטוב שלי נדבק למושב. בסופו של דבר מצאתי לעצמי חניה בסמוך לשוק. הערתי את הראשים החמים והמנומנמים שישנו במושב האחורי והוצאתי אותם להרפתקת ה״ תראו איפה אמא גדלה״. אני אגלה בסוד שהם לא התרשמו במיוחד מהיוזמה וביקשו אחרי זמן קצר לאכול, לשתות ועל הידיים אך לא בזה עסקינן.

 

שתיים פומדור

מגובה מטר ועשרים של גיל שמונה, שוק התקווה היה נראה כמו היכל גדול ומרשים. אחרי השיפוץ המשמעותי שעבר , שאגב מייחד אותו מכל שאר שווקי תל אביב ונותן לו יתרון שאחרים יכולים רק לחלום עליו, הוא נהיה מקום שווה במיוחד לעשות בו קניות. אמי שעבדה בבנק הפועלים במעפילי אגוז, הייתה שולחת אותי לעשות קניות בשוק, בכל פעם עם רוסיה אחרת מהשכונה. המסע המפרך הזה היה עולה לי במבוכה רבה וכנראה גם במעמד חברתי (מעולם לא יצא לי להיות כוכבת השכונה או מלכת השושנים).

 כשהייתה עומדת הרוסיה התורנית מול הבסטיונר ניכר היה, שלמרות החלל הקטן ביניהם, מפרידים ביניהם קילומטרים רבים כי הרי מרחק לא באמת נמדד במטרים.

״בבקשה גברת, בבקשה גברת. קילו בעשר, קילו בעשר״ היה צועק הבסטיונר מעליי כאילו שאחרת היא לא תשמע אותו. 

״אני שתיים״

״מה שתיים?״

״שתיים״

״גברת, מה שתיים? מלפפון? חציל? מה שתיים״

״זה שתיים. זה״ הצביעה ״פומדור״

״אהה. פומדדור. אז למה את לא אומרת. בבקשה שתי עגבניות לגברת״

באותו ערב כששאלה אמא שלי בזעם למה הבאתי רק שתי עגבניות נאנחתי וגררתי את עצמי למיטה בתחושה שכלום מזה לא יכול לעבוד. אנחנו פשוט שונים מדי.

למרות שהייתי קטנה ידעתי שהוא מסתלבט עלינו, ידעתי שהם כולם מסתלבטים עלינו.

 

היום כשעמדתי באמצע שוק התקווה עם שני ילדיי המבולבלים, שמתי לב שהרוסים נעלמו מהשוק כמעט בכלל, במקומם הסתובבו להם האפריקאים, ברובם כנראה אריתראים או סודנים, מנסים את מזלם מול הבסטיונרים.

חלקם השתלבו במכירות ונהיו עובדיהם של הבסטיונרים בכבודם ובעצמם.

ממרומי גילי, נראה השוק קטן יותר, הבחנתי שבגדול הוא מתפרש על רחוב אחד, רחוב התקווה ועל עוד כמה סמטאות מקבילות. הירקות נראו מצוין, המחירים היו מפתים ובין לבין היו חנויות עם מגוון רחב מאוד של מוצרים לבית. היו גם כמה מסעדות פתוחות, מאפיות מעדניות, חומוס ופלאפל. התיאבון התחיל להפוך לנו את הבטן: סמבוסק זהוב, הקובות של דוד חביב העירקי, משקה הפלודה הקר והמתוק מדי או הברד הירוק בתחילת השוק.

“אמא, הכל נראה מלוכלך” אמר לי בן החמש המתוק שלי שנולד בגרמניה.

 השוק היה נקי יחסית לשווקים אחרים בעיר והקהל המתוק שלו הסתובב ברובו המוחלט מוגן במסיכות ובמרחקים אלו מאלו.

היו רגעים בהם פינו לי עוברי אורח מקום לעבור עם העגלה והיו רגעים בהם כמעט נדרסנו על ידי אופניים, היו שהביטו בחמלה וחייכו לתינוקת והיו רגעים שהרגשתי שמריחים עליי את הזרות. 

שתינו השתננו קצת, חשבתי לעצמי ובאותה מידה שתינו לא השתנינו כלל. 

השוק נשאר אותנטי וצבעוני בדיוק כמו שהיה בילדותי, מוכר כמעט בעיקר מאכלים מזרחיים: עירקיים, תימניים סוריים ועוד אך לא רק. הוא נשאר כפי שהיה לא מתחנף מחד אך גם נוח וברור מאידך. 

בצדדיו כמו מעטפת היו מונחים קרטונים מוערמים זה על זה וצבעו את קווי המתאר שלו בצבעים עזים. הרבה ירקות ופירות מוצעים בשוליים לאנשי השוליים.

 

היו תקופות אי שם בשנות התשעים, בהן גם אני הייתי אוספת ככה פירות וירקות הביתה.

“אל תגעי בכלום ואל תדברי עם אף אחד” הייתה מורה לי אמי לפני סיבוב הלקט.

“הכל כאן מלוכלך וכולם קופים” הייתה מוסיפה ואבי הייתה צוחק מהספה.

זה בחיים לא יעבוד, חשבתי לעצמי שוב. למרות שהייתי קטנה ידעתי שהרוסים מתנשאים כאן על כולם.

 

בכל בלאגן הקורונה, הלכלוך, היום יום הקשה והעוני יש הרמוניה מסויימת מיוחדת למקום, הכל דופק כמו שעון, לכל תושב תפקיד משלו ואם אף אחד לא יוצא מגבולותיו נשמרת לה שלווה כמעט רומנטית.

״צריך לעשות בדיקות לכל הסודנים והאריתראים״ אמרה כוכי, בעודה מחכה לסמבוסק שלה ״אבל לא רק! יש גם ישראלים שמסתובבים ומדבקים״ האמנתי לה שהיא מודאגת.

את עמי שרציתי לשאול האם הוא סובל ממחסור בעבודה בתקופת הקורונה אי אפשר היה לתפוס לרגע כי היה עסוק בלמכור עגבניות, אך אין זה מעיד על כלום חוץ מהעובדה שבאותו יום שישי היו צריכים עגבניות.

 

בכדי לא לחוות את גל הנוסטלגיה הזה לבדי, ביקשתי מידידי, הסופר, העיתונאי ותושב השכונה לשעבר דודו בוסי, להצטרף אליי לביצוע אנליזת השכונה.

 

עניין אותי מה בוסי אומר על השינוי בשכונה: דודו, האם היא השתנתה?

דודו: כן, היא השתנתה מאוד מילדותי, פעם היא הייתה שכונה מאוד הומוגנית. 90 % מתוכה היו יוצאי מדינות ערב, אחת הסיבות לכך הייתה העלייה הגדולה מעירק בשנות החמישים. עם השנים הצעירים עזבו, המשפחות הזדקנו, הגיעו שבח”ים ועובדים זרים והשכונה שינתה את פנייה. יש תחושה קשה בקרב התושבים. גם ככה המצב הסוציואקונומי שם קשה ובנוסף מוסיפים את עול העליות המפוקפקות. אין אוכלוסייה חזקה שנכנסת.

 

מדוע באמת לא מגיעה אוכלוסייה מסוג אחר? כבר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה היה נדמה שהנה זה קורה, הצעירים מגיעים אליה ועדיין זה לא קרה. הם בחרו להשתכן ביפו, בלוינסקי וסלמה למרות שהתקווה פחות מסוכנת. איפה היא נופלת? למה זה לא קורה לה?

 

דודו: לדעתי זה קשור בעובדה שזו עדיין פריפריה ״מדי״. זה לא מספיק תל אביב. אין בתוכה את חוויית העיר שהצעירים, תושביה הפוטנציאלים מחפשים. בניגוד לאיזורים שציינת יש בה עדיין משהו סגור ומרוחק. כשיורם לוינשטיין פתח את הסטודיו שלו בשכונה הייתי בטוח שכל הסטודנטים הולכים להגיע במהרה לאיזור, לאור המחירים הנוחים אבל זה לא תפס. 

 

דת ומדינה

בדרך לאוטו, עברנו באחת מסמטאות התקווה השקטות, בעודי גוררת את עצמי מזיעה וצמאה עם שני ילדים מקטרים שמענו קול רם:

״הם הלכו מאפריקה ברגל בשביל לזרוק פה את הזבל. פה! בכניסה לבית הכנסת״

הדובר היה רב והוא דיבר אל תוך מכשיר סלולרי לא חכם, אחד כזה של מוטורולה שצריך לסגור בשביל לנתק את השיחה. הוא הלך בעצבנות הלוך ושוב.

אחרי כמה רגעים הגיע על אופניים בחור דומה לו, עם זקן ארוך ולבן גם הוא ונעצר מול הכניסה לבית הכנסת.

״מה קורה חביבי?״ שאל בצחקוק

״מאפריקה הם הגיעו ברגל. אתה מבין? ושני צעדים עד לפח הזבל הם לא יכולים לעשות״

החבר המשיך לחייך על צרותיו של הרב ואמר ״אז תתלונן״

״אני מתלונן. אני בקו עם העירייה״

״תמסור להם דש״ אמר החבר ״תמסור להם שאמאמא שלהם שרמוטה״

״מאפריקה ברגל..״

״כןכן״ נפנף החבר בידו אל הרב והמשיך לנסוע.

כשהתפנה הביט בי הרב ולפני שהספיק למצוא סיבה, פניתי אני אליו.

״איפה טעים לאכול כאן?״ שאלתי ״ הילדים רוצים מסעדה״.

״יום שישי טעים בבית״ אמר וקפץ מעל ערימות שקית הזבל שאפונה ברוטב עגבניות זלגה מהן ומילאה את השביל הקטן בתבשיל שהחמיץ.

״מאפריקה ברגל…״ צעק בקול רחוק לאחר שנעלם בתוך בית הכנסת הקטן ״ברגל..״

 

“למה דיברת עם האיש הצועק?” שאלת בני הבכור והמתוק שהעברית עדיין מקשה עליו.

“כי הוא בטוח יודע” עניתי.

המשכנו לעמוד ולהביט בתולעים שוחות בתוך הרוטב האדום ותהיתי מתי יגלה הבכור המתוק שלי, מה זה רב, מה זאת עירייה ומה זה שרמוטה.

 

מה קורה עם השכונה עכשיו? שאלתי את דודו.

דודו: בשנה האחרונה הרבה מהעובדים הזרים חזרו או גורשו למקומות שמהם הגיעו ונשארו בשכונה כמעט ורק משפחות, מה שגרם לעוד משפחות להגיע. התחושה שזה נהיה מקום של ילדים גורם לה להרגיש בטוחה יותר מבעבר, המחירים טובים והיא נמצאת במרחק הליכה מהמרכז.

לטעמי היא פתרון הרבה יותר אטרקטיבי למחייה בזול לעומת הבניינים הגבוהים החדשים ל״בורגנים בלי תקציב״ שבנו שם ליד. 

בשכונה אמנם הבנייה צפופה אבל יש בה נשמה.

 

על גגות התקווה

באותו הלילה כשחזרתי הביתה, לא מצאתי מנוח. הרגשתי שהחוויה לא הושלמה והחלטתי לחזור לשכונה ולטייל בסמטאות בשבת בערב. הפעם לקחתי עמי מבוגר אחראי, בן זוגי שיחיה,  ואת הילדים הפקרתי לטלוויזיה עם סבתא.

הגענו במוצאי שבת, מעט לפני שהחלה השקיעה. באור הורדרד של אחר הצהריים הבחנתי בארכיטקטורה המיוחד של התקווה. רחוב אצ״ל החוצה את השכונה כמו נחל חזק ומהיר וממנו יוצאים נחלים קטנים ועדיני זרם לימין ולשמאל. כל יציאה כזו מהזרם הראשי מלווה ארכיטקטונית בבניין פינתי צר, כל פינה בצורה אחרת. 

כמו ספינות מחודדות, מביטות פינות הבניינים אל הרחוב הגדול ומזמינות כמפתות להיכנס לתוך הסמטה. 

משונה להגיד את זה כך, אבל משהו במיניטוריות של הבנייה הזכירה לי דווקא את אירופה. לא חשבתי, שאחרי כל כך הרבה שנים בגולה אני אמצא ציטטה לחו״ל דווקא כאן, בשכונת ילדותי. 

מישהו שרק מעלינו. ״לכל שריקה יש משמעות״ אמר לי בן זוגי. הוא צדק.

״מעניין מה השריקה הזו אומרת״ תהיתי.

לבחור ששרק היה פלג גוף עליון שזוף מאוד ורגליים לבנות כמו אשל.

 

 פעם שכן שלי יוסי מזרחי, שאיתו חלקתי קיר, הוא מצד אחד ואני מצד שני, אמר לי שככה מזהים מי שיצא הרגע מהכלא.

“הם משתזפים רק למעלה כי הם יושבים על החלון” סיפר בעודו לוגם RC קולה.

בזכות השכנות עם יוסי למדתי מי זה זהר ארגוב, מי זה הרב כדורי ומה זה נפדל בכדורגל. יוסי למד ממני שכינור זה לא גיטרה ולהגיד ספאסיבה ויא טבייה לובלו. 

 

״השריקה כנראה אומרת: תראה את הבלונדה הזו עם הארנק השמן״ פיזר לי אהובי את הערפל בראש.

תשעים אחוז מהאנשים שבהם נתקלנו, מכל קצוות האוכלוסייה, היו לבושים לבן והעובדה הזו יצרה רגעים רבים של פריימים קסומים ומוזרים.ילדות קטנות בשמלות לבנות ועור שוקולד עמדו על מפתן ביתן, גברים חוזרים בקבוצות מבית הכנסת, גגות מלאים בלובשי לבן משוחחים. לבי התמלא תחושה חמימה, שרק בהמשך  הצלחתי להגדיר: כאן, בשכונת התקווה, אנשים עדיין יחד. לא מפחדים להודות בצורך שלהם במפגש. זה מראה ייחודי בימי הקורונה וייחודי בעולם בכלל.

לצד בתי הכנסת הרבים, ניתן למצוא בשכונה מעין בתי קפה או פאבים קטנים שנראים כאילו אולתרו בתוך דירות קרקע ובהם יושבים גברים, מעשנים, שותים ערק ומשחקים קלפים. זה היה כמו לראות ילדים משחקים בגולות, מין מראה ספרותי כזה שנדמה שחלף מהעולם. מסוג המקומות האלה שהם מעיין של השראה, של סיפורים ושל תרבות מקומית. מאז ילדותי היה בי רצון עז להיכנס, אך מעולם לא עשיתי זאת, לא אז ולא עכשיו. 

כשהחל לרדת הלילה הבטתי בגגות, שכמו קוליסות עמדו זה אחרי זה בגבהים שונים ומעליהם הכוכבים.

ליד האוטו שלנו עמד שעון על הסובארו שלו, גבר כבן חמישים עם תלתלים ושלושה שרשרים כבדים על צווארו, לבוש גופיה לבנה וג׳ינס. הוא היה נראה כאילו שלפו אותו מהניינטיז והעובדה שלא רק בנות אשכזניות בשינקין לובשות שרשרי זהב הרגיעה אותי. 

 

״אני גר בבניין ולא מכיר אף אחד מהשכנים שלי. רק שומע את השכנות חוזרות מהעבודה, רואות טלוויזיה וצוחקות. אם הייתי דופק בדלת ומציע להן לשבת יחד לערק היו מזמינות לי משטרה״ סיפר דודו ״ שכונת התקווה זו השכונה האחרונה״.

 

בשביל לסכם החלטתי לשאול האם היה לו טוב לגדול שם?

 

דודו: לא.

אני הייתי ילד שמכור לעיתונים, כולם קראו לי העיתונאי. בעיתונים התקווה הייתה קופצת בכותרות רק בהקשרים שליליים: פשע, דלות, סמים. הרגשתי כאילו מתוך העיתון אצבע מצביעה עליי, כמו אות קלון על המצח. אם היו שואלים אותי מהיכן אני הייתי אומר מתל אביב, כשהיו מתעקשים הייתי אומר מיד אליהו. התביישתי במקום שממנו אני מגיע. בגיל 13 עברנו לבית ברבור, חשבתי שכבשתי את האוורסט אבל מהר מאוד גילתי שזו אותה שכונה ושלא באמת יצאתי ממנה.

 

דודו ואני שונים כהפכים, אני רוסיה ילידית 88, עולה מהעלייה של שנות התשעים, הוא צבר, יליד 68 ממשפחת מסעדנים ועדיין כשהוא דיבר הרגשתי שהוא מצטט את לבי. 

 

כשיצאתי לפגוש את שכונת ילדותי שוב, אחרי כל השנים מחוץ לגבולותיה ולגבולות ישראל, חשבתי שאני יוצאת לפגוש בריון אכזרי אבל במקום פגשתי שכונה עדינה, ציורית ומופנמת – התקווה הקסומה שאפשר לצאת ממנה אך אי אפשר להתנער ממנה. באיזשהו מקום, היא מיקרוקוסמוס של כל החברה שלנו כאן בישראל, חבר אחים גם יחד, נושכים זה את זה, מלטפים זה את זה וקמים לשירת התקווה.

 

וכמו שדודו היה וודאי נפרד

סאלוט!

***

אלונה רודנב, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים לישראל.

בין 2010 -2020 חיה בגרמניה ובאיטליה שם למדה ועבדה כמעצבת תלבושות ותפאורה בתיאטרון. החל מהשנה חזרה לישראל ומתגוררת ביפו. 

בטור הזה תסקר שכונות בתל אביב ובין היתר תספר כמה השתנו או לא השתנו בעשור האחרון והמאוד משמעותי שהעיר הזו עברה.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

דואל שלך לא יפורסם.