"אני לא פוליטיקאי, אני מורה ואיש חינוך – אני לא רואה את עצמי ממשיך לעוד קדנציה. בכלל, בעיניי ההצלחה הכי גדולה של סיעת דרום העיר זה אם בבחירות הבאות כבר לא יצטרכו אותנו, אם בעוד חמש שנים שכונות הדרום באמת יחזרו להיות חלק מהעיר תל-אביב-יפו ונוכל כולנו לתלות את הנעליים. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים מקסימום כוח בבחירות האלה, כדי להיות מסוגלים להשפיע על מי שייבחר לראשות העיר" – כך אומר חיים גורן, פעיל שטח מרכזי משכונת שפירא בדרום ת"א, ומי שעומד במקום הראשון ברשימת "סיעת דרום העיר" למועצת העיר ת"א-יפו, בריאיון בלעדי לאתר הקהילתי של שכונות דרום ת"א.

ישבנו עם גורן בשעת ערב מאוחרת במטה הסיעה ברחוב מסילת ישרים, הרחוב הראשי של שכונת שפירא שהפך בלילות לרחוב רפאים, בין היתר בעקבות שיפוץ כושל של העירייה שהתעלמה מטענות התושבים. בניגוד לשקט והחשיכה שבחוץ, המטה של סיעת דרום העיר מזכיר את מסילת ישרים של פעם – שוקק חיים, מלא מרץ, עם נשים וגברים שיוצאים ונכנסים עד לשעות הלילה הקטנות. ובתוך ההמולה השמחה של הפעילים, ישבנו אנחנו לשיחה אישית עם גורן, שפתח לנו צוהר לתהליך שהביא אותו להצטרף למהפכה הגדולה של סיעת דרום העיר – מהביוגרפיה המשפחתית, דרך העבודה בתור מורה בתיכון בגבול שכונת-התקווה ויד-אליהו, ועד לפעילות השטח שלו במסגרת ועדי הפעילים בשכונות.

"יש לנו קשר משפחתי ארוך-שנים לשכונת שפירא ודרום ת"א", מבהיר גורן מיד עם תחילת השיחה. "סבתא של אשתי נולדה בשכונה, בקצה של הרחוב שבו שכנה הדירה הראשונה שלנו בשפירא. ההורים שלה הגיעו לכאן עוד בשנות הארבעים, והם היו ממייסדי שיכון הפועל המזרחי, ששכן בכל החלק המזרחי של שכונת שפירא. סבא של אשתי נולד וגדל בנווה שאנן, וגם אחרי שהם התחתנו הם גרו בשכונת שפירא. הילדים שלי הם בעצם דור חמישי בשכונה ובדרום ת"א. אנחנו לא המשפחה היחידה בגרעין שקמים שיש בה ילדים או נכדים של וותיקי השכונה, יש כאן תהליך של חזרה ושל התחדשות – אפשר לקרוא לזה להחזיר עטרה ליושנה".

-מה זה בעצם גרעין שקמים?

"גרעין שקמים זו קבוצה של משפחות מהמגזר הדתי-לאומי, שבאו לגור כאן בשכונה. אבל שאף אחד לא יטעה, אנחנו בטח לא נטע זר, והעובדה שחלקנו דור שני ושלישי לוותיקי השכונה היא רק חלק אחד קטן של זה. אנחנו משתלבים בנוף, בוודאי בשכונה משפחתית כמו שפירא, שבה רוב האנשים הם על הרצף של מסורתיים-דתיים-חרדים. הגענו לכאן כדי להשתלב, לתרום לקהילה כולה ולא רק לעצמנו."

"קח לדוגמא את בי"ס שורשים – בניגוד לגרעינים תורניים במקומות אחרים, שמעלים את הילדים שלהם על הסעות לבתי-ספר במקום טוב יותר, או כאלה שפתחו לעצמם בית-ספר נפרד, אנחנו קיבלנו החלטה שכולנו שולחים את הילדים לבית-הספר הממלכתי-דתי שכבר קיים בשכונה. במקביל נרתמנו ונאבקנו כדי לשפר את בית הספר ולדאוג שיקבל את המשאבים המתאימים. מי שנהנים מזה הם כלל התלמידים בבית-הספר, הילדים של החבר'ה מהגרעין הם אחוז שולי מתוכם. ביחד עם ההורים הוותיקים, עזרנו לקחת את בית-הספר למקום טוב יותר – הוא קיבל את פרס החינוך הדתי של משרד החינוך, עלה למקום יפה בבחינות המיצ"ב, נפתחו שם חוגים למדעים ותוכניות למצויינות".

"תיכון ראשית זו המהפיכה הכי גדולה בדרום ת"א" 

נושא החינוך קרוב מאוד לליבו של גורן, ולא רק בגלל שהבת הבכורה שלו תעלה בשנה הבאה בעצמה לכיתה א' בבית-הספר שורשים. גורן הוא מורה ואיש חינוך בתיכון הממלכתי-דתי "ראשית", בגבול שכונת-התקווה ויד-אליהו.

"תיכון ראשית זו המהפיכה החינוכית הכי גדולה בדרום ת"א בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך. המודל של תיכון ראשית הוא בעיניי המודל הנכון גם לתיכון עיוני ממלכתי, שאנחנו מתכוונים להיאבק על הקמה שלו בשכונות הדרום. תיכון ראשית, שנקרא בזמנו עירוני ח', היה תיכון כושל שעמד על סף סגירה, למדו בו רק 120 תלמידים ושיעור הזכאות לבגרות היה נמוך מ-40%. התיכון שכן במרכז העיר, ליד עזריאלי, למרות שכל התלמידים שלו הגיעו בהסעות משכונות הדרום".

-ואיך קרה השינוי?

"בתור צ'אנס אחרון הביאו מנהל חדש וצעיר, וחוץ מלהחליף את השם הדבר הראשון שהוא עשה היה להעביר את בית-הספר לגבול שכונת-התקווה ויד-אליהו, כדי לקרב את בית הספר לתלמידים, לקהילה. הוא הביא צוות מורים חדש ורענן, שאני גאה להיות חלק ממנו, הוא פתח תוכניות למצויינות ולא רק לתלמידים החלשים, ותוך כמה שנים בית-הספר השתנה מקצה לקצה. שיעור ההצלחה שלנו בבגרות הכפיל את עצמו, והיו גם שנים שעברנו את ה-80%.

"מבחינתי זה המודל הכי נכון: להביא את התיכון אלינו, לדרום, להאמין באנשים, להאמין בקהילה, להאמין שיש כאן כוח מקומי ושלא צריך לשלוח את הילדים שלנו החוצה. בקדנציה הקרובה במועצת העיר אני מחוייב להילחם כדי לשכפל את המודל הזה גם עם תיכון עיוני ממלכתי".

(מוזמנים לקרוא עוד על המהפיכה החינוכית של תיכון ראשית, בכתבה מעיתון גלובס)

-ביום של פתיחת שנת הלימודים התעמתם עם רון חולדאי מחוץ לבי"ס יסודי בשכונת התקווה. הוא טען שאין בדרום העיר מספיק תלמידים כדי להצדיק פתיחה של תיכון נוסף.

"אין מספיק תלמידים כי כרגע כולם נוסעים לצפון. אבל המודל של תיכון ראשית מבהיר שזו לא שאלה רלבנטית: כשהמהפך של תיכון ראשית התחיל נשארו בו רק 120 תלמידים, ותראה איפה הוא היום. בשנה האחרונה, אחרי מאבקים של מנהל בית-הספר ושל הורי התלמידים, נפתחה סוף סוף שלוחה לבנות – פתחנו בסך הכל שתי כיתות ז', ועם השנים זה יגדל לתיכון עיוני לבנות דתיות מכל דרום העיר. לא צריך לחכות שיהיו עוד תלמידים, ועובדה שבצפון העיר פותחים בתי-ספר תיכון חדשים גם כשאין מספיק תלמידים".

(מוזמנים לקרוא עוד על העימות בין ראש העיר חולדאי לבין פעילי סיעת דרום העיר ביום פתיחת שנת הלימודים, בכתבה שפורסמה בידיעות ת"א)

פעילות שטח בשכונת שפירא

כאשר גורן מסיים ללמד וחוזר הביתה לשכונת שפירא, מתחילה המשמרת השניה שלו: כבר לא מעט שנים שגורן הוא אחד הפעילים הדומיננטיים בועד הפעילים של שכונת שפירא, ובשנתיים האחרונות הוא משמש למעשה בתור היו"ר הלא-רשמי של הוועד.

"מי שהכניס אותי לוועד הפעילים היה ששי בן-מנחם, פעיל ותיק ויליד השכונה. ועד הפעילים מתעסק בכל הדברים הקטנים של החיים שלנו בשכונה – להוסיף תאורה בפינות החשוכות והמפחידות, להשיג לשכונה בחזרה גינת כלבים או להיאבק על תוספת שעות למועדון הקשישים. הדבר שאני הכי גאה בו זה שנלחמנו והשגנו תקציבים למרכז הקהילתי, המתנ"ס, שהוא מוסד מאוד מרכזי פה בקהילה. מה שיפה בוועד הפעילים זה שיש בו מגוון גדול כמו השכונה המגוונת שלנו – יש בו וותיקים וחדשים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים וחרדים. אני מאוד שמח שגם בסיעת דרום העיר הצלחנו לשמור על המגוון המדהים הזה, ועל היכולת לעבוד ביחד".

ועד הפעילים של השכונה גם אירגן לא מעט אירועים לקהילה, כמו התכנסויות חברתיות שנועדה להחזיר את התושבים הישראלים לגינת דה-מודינה, הקרנת סרטים במתנ"ס או הרצאה של יליד השכונה איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'. אבל אין ספק שהאירוע שהכי נחרט בזיכרון הוא "לילה שחור" בגינת דה-מודינה, בקיץ 2012.

"דיברנו אז על כך שאין לילה לבן בשכונות של דרום העיר, שהאירוע היחיד שמבחינה גיאוגרפית נמצא בדרום זה במקום תיירותי כמו יפו העתיקה. החלטנו לארגן מסיבה עצמאית בגינת דה-מודינה, הגינה המרכזית של שכונת שפירא, גינה שסובלת מהזנחה והיעדר פיקוח וניקיון", מספר גורן.

לאחר שפעילי השכונה כבר החליטו לארגן את האירוע, נפל דבר בלב העיר הלבנה: דפני ליף, שניסתה לחזור עם אוהלים אל שדרות רוטשילד, נעצרה באלימות, והמחאה החברתית קמה לתחייה. פעילים אחרים ארגנו אירוע מקביל של "לילה שחור" בנווה-שאנן, ותחת אותו שם התארגנו גם הפגנות, מחאות, וקריאה לאמנים להחרים את אירועי "לילה לבן" של העירייה. פתאום האירוע השכונתי שתוכנן בשפירא קיבל מימדים אחרים לגמרי.

"מצד אחד היו לנו אלף אישורי הגעה בפייסבוק, ומצד שני המשטרה זימנה פעילים שלנו ואיימה עליהם במעצר", נזכר גורן. "בסוף החלטנו להיות ילדים טובים, ולקיים אירוע אקוסטי וצנוע יותר – אבל את האפקט כבר יצרנו. בזכות האירוע שלנו, ובזכות האירוע המקביל בנווה-שאנן, בקיץ האחרון פתאום העירייה גילתה שגם לדרום העיר מגיע לילה לבן. פתאום צצו אירועים בשוק-התקווה, ופתאום הביאו את גליקריה לשיר בפארק דרום. זה קרה אך ורק בזכות "לילה שחור" שנה קודם לכן, לא בגלל שום סיבה אחרת".

(לסרטון מתוך אירועי לילה שחור בשנה שעברה – חברי להקת אבטיפוס מופיעים אנפלאגד על ספסל בגינת דה-מודינה)

"חייבים חקיקה בנושא המסתננים והפליטים" 

בניגוד לנציגי שכונות שמעדיפים להימנע מהתעסקות בבעיית המסתננים והפליטים, גורן מכיר את הנושא לעומק. "אני הייתי חבר בוועד הפעולה של שכונות הדרום, שזה סוג של לובי שהפעיל לחץ פוליטי ותקשורתי, ומייצג את כל השכונות שהרשויות הפילו עליהן את הבעיה המורכבת הזו. הבאנו לשכונות שרים, ח"כים ואנשי תקשורת, שיראו במו עיניהם איך חיים התושבים בנווה-שאנן ובכל שכונות הדרום. כשהצטרפתי לוועד הפעולה מאוד היה חשוב לי לשנות את השיח – להכניס דיבור שקול, לא מתלהם, שמשקף את המצוקה שלנו מבלי לעשות חיים קלים לכל מי שמעוניין לתייג אותנו בתור גזענים. גם שאר החברים של ועד הפעולה הבינו שזה הכיוון שצריך לקחת, והם שלחו אותי לדבר בתקשורת או באירועים כמו הקרנת הסרט התיעודי "שקופים" בבית-דני בשכונת-התקווה. אני מרגיש שבשנים האחרונות השיח התקשורתי והפוליטי הולך ומשתנה לטובתנו – בפעמים הראשונות שהתראיינתי בתקשורת תמיד הרגשתי עוינות, היום אני מרגיש אמפתיה. אני בטח לא יכול לקחת את כל השינוי על הכתפיים שלי, אבל אני גאה שהייתי חלק מהשינוי הזה".

(לנאום המלא שנשא חיים גורן בתום הקרנת הסרט "שקופים")

-חולדאי מסביר כל הזמן שהנושא הזה הוא באחריות הממשלה, בדיוק כמו שהוא אומר על נושאים אחרים כמו תחבורה ודיור.

"זה כמובן לא נכון, לרשות העירונית יש פה תפקיד משמעותי. אחת הסיבות המשמעותיות לריכוז האדיר של הפליטים והמסתננים בדרום ת"א, זה שיש כאן אנרכיה – בדרום העיר אתה יכול לפצל דירות, בדרום העיר אתה יכול לקחת מחסן או בית מלאכה ולמלא אותו במיטות קומותיים, בדרום העיר אתה יכול למכור אלכוהול ללא רישיון, או לפתוח מסעדה בלי תקנות תברואה. רק בדרום העיר גינת משחקים יכולה להפוך בבת-אחת למחנה פליטים. ברגע שהעירייה תפסיק את האנרכיה, תאכוף את החוקים, תילחם בפיצולי דירות ובעסקים בלתי-חוקיים, אז באופן מיידי ייווצר לחץ שיגרום לפחות לחלק מהאפריקאים להתפזר למקומות אחרים. אבל כמובן שכדי לעשות את זה אתה צריך ללכלך את הידיים, לא להתיפייף.

"עוד דבר שהוא לחלוטין בסמכות העירייה זה לדאוג שהשירותים לתושבים הוותיקים לא ייפגעו – לנקות את הרחובות, לשקם את תשתית הביוב שכבר מזמן לא עומדת בעומס, לפתוח לנו עוד תחנת טיפת חלב ולדאוג שלילדים שלנו יהיו מקומות בגני-הילדים העירוניים".

-ומה ברמת הממשלה?

"אנחנו ממש לא מתכוונים לנקות את הממשלה מאחריות. בתור חברי-מועצה נוכל למנף את ההצלחה שלנו, לעלות לכנסת ולהפעיל לחץ אפקטיבי על חקיקה. חייבת להיות חקיקה, חייבת להיות מדיניות מסודרת שקובעת למי מותר להישאר בישראל, ואיך דואגים שהנטל של הקליטה שלהם יתפזר באופן שווה. אנחנו הצענו את "חוק פיזור דיפרנציאלי" – זו מדיניות שמיושמת היום במספר מדינות באירופה, שאומרת שאם הכירו באדם בתור פליט הוא מקבל אישור לגור באזור גיאוגרפי מסויים, וככה דואגים שאף אזור לא יקלוט מהגרים מעבר לגבול היכולת שלו. וכמובן, את מי שאינו פליט צריך להחזיר לארץ ממנה בא".

שרשרת ארוכה 

גם לאחר חצות, המטה של סיעת דרום העיר לא נח לרגע. הטלפון של גורן ממשיך לצלצל, פעיל בא לקחת שלטים לתלייה על מרפסות, פעיל אחר מספר על חוויות היום שלו בפעילות בשכונת מגוריו כפר-שלם, והקומקום החשמלי עושה שעות נוספות כדי לספק קפה לכולם. רבע שעה לאחר חצות נכנסים בסערה הפעילים שאחראים על תליית השלטים, ומספרים על קטטה בין הפעילים של סיעת שגב לאנשים של בני בביוף ואלי אמינוב, מוקדם יותר בקרית-שלום. גורן מנצח בהצלחה על התזמורת השמחה והרעשנית הזו, שמורכבת מימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים.

-מה מבדיל את סיעת דרום העיר מכל השאר? למה לבחור דווקא בכם?

"עד היום לא היתה לדרום העיר נציגות שלקחה את הסיפור שלנו בתור מכלול שלם, בתור שרשרת ארוכה שמתחילה מהזנחה, ממדיניות של חצר אחורית, מבעיות של חינוך ותשתיות, דרך הנושא של התחנה המרכזית המפלצתית ועד כמובן לסוגייה של השנים האחרונות, של המסתננים והפליטים שהחליטו להפיל דווקא עלינו. זה לא שלא היו נציגים לדרום, אבל כל אחד התמקד בקטע אחר מתוך המכלול, וככה אי אפשר להתקדם. הדבר החדש שאנחנו מביאים זה להסתכל על כל הסיפור הזה ביחד, כי רק ככה נוכל להחזיר את הדרום לת"א".