את נווה שאנן תכנן האדריכל יוסף טישלר בצורת המנורה של בית המקדש. רחוב לוינסקי היה אמור להיות הגזע שממנו יוצאים הענפים לשני הצדדים ומתוכו, נמוך מהשאר, צומח השמש הקטן שמדליק את שכניו. הרעיון העיצובי שחובק בתוכו פילוסופיה יהודית שמעורבבת באמירה אדריכלית, חווה מפלה ואינו יצא לפועל. הסיבה לכך, הייתה אותה הסיבה שגורמת לדברים להניע את העולם או לעצור אותו מלכת - כסף.

נכון בכל אודישן תמיד מתוך מאות יש עשר לפחות שמוכשרות באותה מידה, יפות באותה רמה (אפילו אם בצורה שונה) ובעלות אותם אחוזי פוטנציאל להצליח ולהכניס כסף למפיק? כן. לרב, זו לא באמת רק אחת מאלף אבל תמיד רק אחת נבחרת. למה? שאלה טובה. והתשובה עליה היא מסוג התשובות שיכולות להתפרש על פני עבודת דוקטורט מורכבת או להתסתכם ב: ככה.

נווה עופר שינתה את שמה. כנראה שחשבה שבזכות כך תוכל לעבור את שינוי התדמית שתמיד חלמה עליו. זה היה יכול להיות דבר נפלא, אם ניתן היה למחוק את עברך על ידי שינוי השם בלבד. נווה עופר מנסה לשכוח ולהשכיח בכל כוחה שפעם הייתה אבו כביר, כולה פרדסים וערבים.

יש שכונות שנבנו על חלום, על תקווה, על חזון – לא במקרה של שפירא. היא מתחילה איפה שהחלום נסוג ומתחיל פיכחון החיים עצמם. היה צורך במגורים והיא הוקמה. בלי רעש וצילצולים, בלי מים שעולים על גדותיהם או צבעים נועזים, קיימת שכונה מעשית ומציאותית שהיא מראה נפלאה לכל מה שיפה ומכוער בנו. התפקיד הזה הוא לא חדש לה, היא ממלאת אותו בגאון מאז היווסדה.

ב1990 עלו הוריי הצעירים ומלאי החלומות מרוסיה לישראל והשתכנו בדרום מזרח תל אביב, ברחוב דרך לוד בסמוך לשכונת התקווה. חמש עשרה שנה מאוחר יותר, היגרתי אני, מלאת חלומות, לגרמניה הקרה ועשור לאחר מכן, זאת אומרת עכשיו, הוגרו בן זוגי וילדיי, בגללי, חזרה לדרום תל אביב.